יוליה פלוטקין: "לא ידעתי להגיד 'לא' למי שניסה להפשיט אותי"
יוליה פלוטקין נאלצה לעבור מסלול התבגרות מואץ אחרי שהותקפה מינית בצילומים כנערה וסבלה מהפרעות אכילה במשך שנים. היום היא מלמדת נערות ונערים בבתי ספר איך לומר "לא", ומספרת על הנשים שפגשה במלחמה והפכו לה את הלב
יוליה פלוטקין התמודדה בגיל 17 עם אונס. זה קרה בתקופת הדוגמנות שלה, כשנסעה לעבוד במילאנו. האונס התרחש בסטודיו של הצלם, אליו היא הגיעה לצילומים.
"מצאתי את עצמי מתפשטת שלא מרצון. כשאת מול צלם מוערך, הבחירה שלך מצומצמת", היא אומרת היום. "כולם בגיל הזה רוצים להיות מפורסמים, ועולם האופנה באותם שנים היה מאוד מתירני, חסר גבולות וחוקים".
"גם היום בנות מצטלמות בעירום, אני לא נגד אבל כן בעד מיניות בריאה", היא מציינת. "להתפשט בגיל 16 בשביל תמונה נועזת זה לא מתאים. בגיל 30, אם את מחליטה להצטלם בעירום מרומז, כבר יש לך שיקול דעת. מכאן, ממה שאני עברתי, נובע הדחף שלי להרצות בפני תלמידים בבתי ספר. אני רוצה לתת להם כלים שלי לא נתנו".
מי שהתחילה את דרכה כרקדנית, הפכה לשחקנית, והיום בנוסף לבמה היא גם מטפלת בתנועה ומרצה בבתי ספר לילדים ובני נוער, אומרת: "בתור ילדה לא ידעתי להגיד 'לא' למי שניסה להפשיט אותי בצילומים. לא צריך להגיע בשביל זה עד לצלם במילאנו, אבל היום, כשכל אחד מאיתנו הוא המוצר ברשת, הסכנה גדולה מאוד".
תסבירי.
"היום כבר בכיתה ד' הילדים חשופים לרשתות החברתיות, ונוצרת השוואתיות לרגעי שיא של אחרים. אני מרצה על רשתות חברתיות דרך 'גפן' במשרד החינוך, ועוברת בין חטיבות ביניים ותיכונים ברחבי הארץ. זה התחיל בהצגות על הסכנות ברשת, ופיתחתי מזה הרצאה לגיל בוגר יותר, שבה אני מדברת על מיניות, על גבולות, על צילום בעירום, על זנות דיגיטלית ועל פורנוגרפיה".
בסופו של דבר כולם חיים היום ברשת, זאת עובדה. אי אפשר לברוח מזה.
"נכון. השאלה היא מה הם הגבולות שלנו במקום הזה. הרשת מעצבת תודעה, והשאלה היא עד כמה ישנה מוכנות לחשוף את הקשיים. למשל, משפחה הרוסה, בית אלים, אח אלכוהוליסט ועוד. זה אולי יהיה ויראלי ברשת, אבל צריך לזכור שמהצד השני יכולות להיות גם תגובות פוגעניות. יהיו מי שינצלו את המצב ואז הטראומה עלולה לחזור. היום מנרמלים גם זנות ברשת. בהרצאות שלי, אני מדברת גם על זנות דיגיטלית. התופעה קיימת באתרים שנראים כביכול נוצצים, שאפשר להרוויח בהם כסף, אבל בסוף זו זנות שורטת לכל החיים".
"אני רגישה, פרפקציוניסטית ושאפתנית, ואני מבינה עד כמה קשה לצעירים להתנהל בעולם של עוקבים ותחרותיות", אומרת פלוטקין, "וחשוב מאוד לתווך לילדים מה שבאמת קורה. אני מדברת איתם בגובה העיניים".
נושא נוסף שהיא מדברת עליו בהרצאותיה הוא דימוי גוף. כנערה, היא מספרת, סבלה מאוד מהדבר הזה. "הפרעות האכילה שלי נמשכו ארבע שנים וזה היה נורא קשה. רק אז סיפרתי לאימא שלי", היא משתפת. "ההסתרה הייתה דבר נורא בשבילי, כי אני באופי שלי בן אדם שמשתף ולא שומרת בבטן, אבל שם הייתי בניתוק ובהכחשה".
מה עברת באותה תקופה?
"עליתי עשרה קילוגרמים, אכלתי והקאתי כדי להקהות את הרגש. אחרי שסיפרתי לאימא שלי, עברתי טיפול בבית חולים רמב"ם. הייתי ילדה טובה וממושמעת, הפסקתי לפחד מאוכל ויצאתי מזה".
"היום רוב רובם של הילדים אינם יוצרי תוכן, הם צופים פסיביים", אומרת פלוטקין בהקשר הזה, "אז בתור מטפלת יש לי כלים להסביר להם גם מהי אכילה רגשית, ואיך להימנע ממנה".
במסגרת תוכנית "מנהיגות בתנועה" היא מביאה לידי ביטוי את הרקדנית שבה, עם ילדים ובני נוער. "באמצעות תנועה הם נותנים ביטוי לרגש וליצירתיות, ולומדים גם מודלים חשיבתיים דרך תנועה ותגובתיות. זה משפיע על הביטחון העצמי שלהם, ולא נותן לרגש כל הזמן לנהל אותם. זוהי זכות גדולה לעבור תהליכים כאלה עם ילדים ובני נוער, ומדהים בעיניי מה שאני מקבלת מהם בתהליך".
"הולכת עם האמת שלי, גם אם היא מבהילה"
פלוטקין, ילידת בלארוס, גדלה בעכו. היא התחילה את דרכה כרקדנית, סיימה מגמת תיאטרון בתיכון והמשיכה ללימודי משחק אצל יורם לוינשטיין. אחר כך היא למדה פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה וטיפול בתנועה במכון וינגייט. היא בת 35, גרושה (משחר עוז, עמו הייתה בזוגיות במשך 12 שנה ולהם שני ילדים), ואימא של אדם בן ה-8 ורני בת ה-6. בשנתיים האחרונות היא בזוגיות עם המפיק חן דוידוף. על פרק ב' היא אומרת: "אם זאת לא אהבה גדולה, אז למה? אנחנו שם מבחירה על מלא. אני לא חושבת על ילדים נוספים, יש לי שניים, לו יש שלושה – וחמישה יחד זה יפה".
צריך אומץ בשביל להתגרש עם שני ילדים קטנים.
"אני אמיצה ואני הולכת עם האמת שלי, גם אם היא מבהילה. החיים לימדו אותי להתמודד עם הכל, ושאסור לי לוותר על עצמי. היחסים עם הגרוש שלי מעולים. לא עניין אותי להיכנס למלחמות, גם ככה פירוק בית זה משבר ענק וחשוב שיעבור בקלילות לילדים. יש לו בת זוג והוא מבסוט, אני שמחה שהוא מאושר ואני נפגשת עם בת הזוג שלו לפעמים לקפה".
אשכרה.
"עברתי לא מעט דברים, אבל הלויאליות שלי לתחושת השמחה ולמשמעות בחיי זה מה שחשוב. מגיל צעיר הבנתי שצריך לעבוד על החשיבה החיובית ועל התדר שאיתו אנחנו מסתובבים בעולם, ועל תחושת המשמעות הנלווית אליו. אמרו לי שאני מתפזרת מדי, עד שלא ברור מה אני עושה, אבל בעיניי אין דבר כזה. אני יכולה להגשים כל חלום שאני רוצה וזה כיף. לא ישימו אותי בתבנית".
בימים אלה היא משחקת בשלוש הצגות בבתי ספר על בריונות וחרמות, ובהצגות הילדים "ספר הג'ונגל" ו"הביצה שהתחפשה". היא הצטלמה השנה לסרטים "מפתח הגנבים", "זהות שבורה" ו"מעלית", עשתה קמפיין ביוטי וקמפיין לחיש גד, וממש לאחרונה לוהקה להצגה הגרמנית "הדיבוק". "אני שחקנית בכל רמ"ח איברי, והשחקנית שבי היא כאן בשביל להישאר", היא אומרת. "אני יודעת שאני תותחית בתחום, ועדיין רק משחק לא מתאים לי. במציאות הישראלית צריך עוד פרנסה, ואני ממציאה את עצמי כל פעם מחדש. זה חלק מההתפתחות שלי".
המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר הפגישה אותה עם קהל אחר, מהעולם הנשי, למשל עם אימהות שצריכות להתמודד עם החרדה על הילדים שנלחמים בעזה, לצד הקריירה והילדים הקטנים שבבית, ועם נשים שדואגות לבני זוגן. היא עשתה סרטון בהתנדבות למען נשות אנשי הקבע, שהן למעשה נטולות זכויות וכבר מעל חצי שנה שהן לבד. "יש בי המון צער על מה שקרה", היא אומרת. "לפעמים אני הולכת להפגנות אבל קשה לי להכיל. זה גדול עליי, אני בוכה הרבה".
פלוטקין יזמה, הפיקה והצטלמה להפקת אופנה בהשראת הנשים שפגשה בחצי השנה האחרונה. אלו הם הסיפורים שלהן:
זוהר רובינשטיין, בת 21 מכפר סירקין | שורדת פסטיבל נובה
"הייתי בנובה ונשארתי בחיים. בהתחלה היה לי מאוד קשה לחזור לשגרה, היה קשה לקום, לישון, לראות טלוויזיה, לפגוש אנשים שלא היו בנובה, והיה לי קשה לבכות ולחשוף רגשות. ארבעה חודשים אחרי היום הנורא ההוא חזרתי למקום שבו הכל קרה. היה קשה לראות את המקום שהייתי בו ואת נתיב הבריחה שלי, אבל זה היה נכון כי עשיתי לעצמי סגירת מעגל. אני עדיין מתקשה לישון בלילה ולקום בבוקר. אני יודעת שזכיתי בחיים ומנסה לייצר שגרה, אבל כל הזמן חוזרות המחשבות מה היה אם… אני עובדת כרכזת נוער והיו לי מחשבות להתפטר מהעבודה, אבל למזלי נשארתי כי הילדים עוזרים לי להתנתק ולא להיות עסוקה במחשבות הקשות. מדי שבוע יש לנו אירוע של משתתפי הנובה עם הרבה מתנדבים שעושים לנו טוב על הלב, אבל לצערי המדינה עדיין לא שינתה את יחסה כלפינו. הרבה אנשים עם פוסט טראומה מנסים לטפל בעצמם וכספים שהובטחו לא הגיעו. בעקבות מה שקרה, אני יודעת שלא אהיה אותה זוהר, אבל אני רוצה להיות גרסה טובה יותר של עצמי".
אליזבת צ'מסום אנוקה, בת 24 מתל אביב, שורדת פסטיבל נובה
"כולם קוראים לי צ'יצ'י, וזה מתאים לי לאופי. אני חייכנית, קלילה, אוהבת חוויות ולטייל בטבע. נובה הייתה מסיבת הטבע הראשונה בחיי. הייתי שם במן אופוריה של הנאה ושמחת חיים עד ש… רק מלחשוב על מה שעברתי אני מתכווצת. הרגשתי מופקרת. נבגדת. אני בת בכורה להוריי וניצלתי, אני לא מצליחה לעכל איך משפחתי הייתה מתמודדת עם האובדן שלי. זה יהיה שקר לומר שהחיים חזרו למסלולם. מה שקרה לעם שלנו בשבעה באוקטובר ייזכר לנצח. המציאות הקשה והכואבת לא בשליטתנו, אבל אני לא מאבדת תקווה. בתוך כל הכאוס הזה אני מנסה למצוא מקום לשמוח, לצחוק, לאהוב ולחיות בהרמוניה".
גל טורן, בת 33, נשואה למילואימניק ואם לשלושה ילדים
"עד השבעה באוקטובר הייתי בעלת בוטיק מפואר לציפורניים עם 8 נשות צוות, אקדמיה ללימוד המקצוע וחנויות אונליין למוצרי טיפוח. העסק קם לפני ארבע שנים וצבר מוניטין. בן זוגי, שעבד איתי בעסק, גויס כבר ביום הראשון ונשארתי לבד אחרי לידה, עם שלושה ילדים ושתי כלבות. ניסיתי לתפעל את העסק, הילדים היו חודש וחצי בלי מסגרות, ואני הייתי עם חרדות ודאגות, ריצות לממ"ד ולילות בלי שינה. הצוות לא תמיד הצליח להגיע וממילא לקוחות ביטלו תורים, ניסיתי להחזיק את העסק בשיניים אבל הוא התמוטט. נאלצתי לסגור כדי לצמצם נזקים. הייתי במלחמת קיום, ובמקביל קיבלתי איומי תביעה על עזיבת המקום, בלי שום התחשבות במצבי. גילו כלפיי אטימות מטורפת וחוסר רגישות, אבל כל מה שאני רואה בעיניים זה הבית והילדים. אני מאמינה שהצדק יגיע".
ענבל ברנע וישנלבוים, בת 31, כוריאוגרפית שעובדת בקידום נוער באמצעות תנועה בפרויקט "מנהיגות בתנועה". נשואה למילואיניק ואם לתינוקת
"בן זוגי רון נלחם בעזה, ולאורך כל התקופה השתדלתי לשדר לו קלילות ולתת לו רוח גבית למרות שדאגתי לו. התינוקת שלנו התגעגעה לאביה, בכתה בלילות ודאגה לו. היה לי מאוד חשוב להמשיך בפרויקט 'מנהיגות בתנועה', כי מדובר בתוכנית חשובה שמאפשרת חוסן והתמודדות עם אתגרים, תוך הגברת הביטחון והיצירתיות. אני שמחה על התרומה לחברה בימים של מלחמה, לילדים, לנוער, להורים ולצוותים. רון, בן זוגי, שמר עלינו מרחוק ואני שמרתי על הבית ועל הילדה שלנו, אבל הרגשתי שהמדינה והחברה לא בהכרח מתחשבות בנו – בנשות המילואים. גם אם אנחנו משדרות חוסן, אנחנו רוצות שידרשו בשלומנו, שיראו אותנו ולא יתייחסו אלינו כאל שקופות".
