יוון מחוץ לעונה

בדיחה רוסית מספרת על מנהל המזמין את אחד מעובדיו לפגישה. "נו", פונה המנהל אל העובד, שזה עתה נכנס למשרדו. "וודקה חמה, אוהב?"

"לא."

"נשים מזיעות, אוהב?"

"לא."

"מצוין", קובע המנהל, "אתה יוצא לחופשה בינואר."

כאדם שעוסק בתחום התיירות, אני מבין ללבו של העובד האומלל. העונה המתה בענף חלה בחורף, ואלה הימים היחידים בהם אני יכול לצאת בעצמי לחופשה. אמנם ינואר בחלק זה של העולם אינו רוסי במיוחד ואפשר בהחלט ליהנות ממנו, אבל הוא בכל זאת ינואר. איי יוון, למשל, סמוכים כל כך לכאן וזול לטוס אליהם בעונה הצוננת, אבל להתפרקד על חופיהם אי אפשר, וידוע שחלקם נטושים לחלוטין בעונה הקרה, אז אין בהם עניין.

או שאולי לא? אולי השקט השנתי שנופל על האיים הופך אותם מאתרי תיירות לעוסים והמוניים לפינות חמד נסתרות מעין? אנחנו יודעים הרי מה עושה החורף לארץ שלנו, שכנתם: הוא מוריק אותה ומפזר בה כלניות, מרגיע ומייפה אותה. אלישה ואני החלטנו לקחת את הסיכון, התעלמנו מהאזהרות של אמה, שחששה שנילכד על אי בודד בגשם זלעפות, ורכשנו כרטיס לאתונה.

 

קפיצה קטנה לסקוטלנד

טוב לראות שאתונה עוד חיה ונושמת. ביקור בסלוניקי לפני שנתיים הותיר אותי מזועזע. במרכז העיר השתרעו רחובות שלמים עם חלונות ראווה ריקים, כל אחד מהם הוא עדות לעסק שנפל קרבן למשבר הכלכלי המתמשך. כל ביקור ביוון בעידן זה הוא הצצה לתוך דרמה פוליטית וכלכלית שנמצאת בעיצומה. אבל אתונה מחזיקה מעמד יותר טוב מהפריפריה, וביום נטול הפגנות היא עיר רגועה להפליא לנחות בה.

כמיטב מסורת הרעבתנים, בחרנו לבלות את השעות הספורות שלנו בעיר לא ברום האקרופוליס אלא בשוק הדגים הנהדר שליד כיכר אומוניה (Omonoia). את התאבון שנבנה בשוק השבענו במסבאת אוזו קטנה בפיראוס, השייכת למטרופולין אתונה, ומיד עלינו על מעבורת שהפליגה הימה: אנייה כתומה ומכוערת למדי ושמה "קוראיס". ערב החל לרדת, וגשם זלעפות ניתך על החלון העצום הפונה לחרטום הספינה. אלישה ישבה וקראה במגזין ואני לגמתי כוס של ברנדי מטקסה. באווירה כזאת, דימיתי לרגע שאנחנו לא כאן, אלא על מעבורת צפונית: בין סקוטלנד לאיי אורקני (Orkney), למשל. זה היה נחמד. ממש נחמד.

 

הקוראיס עוגנת באיים סמוכים, יחסית, ליבשת: קיתנוס (Kythnos), סריפוס (Serifos) וסיפנוס (Sifnos). החלטנו לרדת בקיתנוס, שבו תעגון הקוראיס עוד באור יום. רק אחרי שירדנו למזח התברר החסרון האמיתי שבגשם: הוא הסתיר מאתנו את אווירת המעגן, או יותר נכון: את העובדה שלא הייתה בו כל אווירה. רוב חלונותיו של טור הבתים הכפול החובק מפרץ קטן היו מוגפים, מן הסתם לאורך העונה כולה. מעליהם התנשאו גבעות דוממות. חשופות לחלוטין, ולמען האמת די מאיימות.

איתרנו בית קפה פתוח ובעזרת בעליו מצאנו חדר לדור בו. ביררנו מתי מפליגה המעבורת של מחר. "מחר אין", השיבה בעלת בית הקפה, "רק מחרתיים."

 

כאן שובתים

הבשורות היו גרועות יותר למחרת. התבשרנו שאיגוד ספני המעבורות הכריז על שביתה, שתימשך לפחות עד יום שישי. נבואת הזעם שניבאה אמה של אלישה התממשה: נלכדנו לארבעה ימים באי שומם כמעט לחלוטין.

האי קיתנוס גדול במעט ממנהטן. בעונת הקיץ חיים בו כאלף בני אדם, ובחורף אולי מאתיים. לפחות מזג האוויר היה נעים ביום המחרת. רוחות אמנם היכו באי, אבל השמש זרחה מעליו. טיפסנו לרכס הגבעות העובר בשדרתו, וירדנו אל העבר האחר, אל עיירה בשם קנלה (Kanale). היא הייתה נטושה לחלוטין. רק חתולים טיילו ברחובותיה.

הכנסייה של קנלה משקיפה על הים מעל מצוק קטן. התיישבנו בגבה, מול הנוף הרוגע. אף כלי שיט לא נראה בין האיים שממזרח, לא מעבורת, לא מפרשית ולא סירת דיג. בדממה הכחולה קיפצה להקה של דולפינים. הם רמזו לנו ששביתת הספנים היא נס. במקום לדלג בתזזית בין האיים במשך תשעה ימים, כפי שחשבנו לעשות, נאלץ להעביר מחצית מהזמן במקום הנידח הזה, שאפילו בקיץ אין בו תיירות רבה, ועל כן באמת נהיה מוכרחים להירגע.

לא נכנענו מיד לצו הגורל, וביומיים הבאים חקרנו דייגים לגבי עלות הקפצה לאי הבא: סריפוס. הם ביקשו בין 300 ל־600 אירו. ויתרנו בתודה, ואחרי כל ויתור מצאנו את עצמנו מתהלכים ביופי עז, בכרי מרעה ירוקים כהים, צוננים ושוקטים או על גבעות מכוסות סירה קוצנית שמשקיפות בדרמטיות אל הים. מה כבר יכול להיות בסריפוס שיתחרה בזה? לאט לאט למדנו מקיתנוס לאהוב את ההווה.

 

שני קילו סרדינים

בקיץ האטרקציה של קיתנוס הוא איסתמוס (מצר יבשה) שכולו חול לבן המתוח במערב האי. בחורף, כך גילינו, מיטבו הם שני כפרים שונים לחלוטין זה מזה המצויים בטבורו. הגדול בהם מכונה בלשון האי פשוט "חורה" (Xora, "העיירה"). הוא כפר מתוק בכחול ולבן, שיש בו שוטר אחד, בר אחד, מלון אחד, שלוש מכולות והמון סמטאות מתוקות. אחיו הקטן, דריופידה (Driopida), חבוי בעמק נסתר, ונגלה לנו בבת אחת בלי שבכלל ציפינו לו. בתיו עטורים גגות רעפים אדומים, וחזותו מזכירה פינות אחרות של אירופה הדרומית, פורטוגל למשל. הרווחנו עוד ארץ.

שודדי ים הם שהניסו את תושבי האי מן החופים עוד בימי קדם, והותירו יישוב יחיד שצפה אל הגלים: ה-"קסטרו" (Kastro), או ה"טירה", כפר צפוף שנמצא על סלע גבוה מעל קיתנוס, שהוחרב על ידי התורכים במהלך מלחמת העצמאות של יוון, בתחילת המאה ה־19.

אחרי יומיים של הליכה בגן עדן ירוק, בין כבשים, עזים, סוסים וחתולים, התעוררתי לפני השחר נחוש לבקר בזיז הסלע הזה. החלקתי ממיטת המלון היחיד והורדתי את מעילי מהקולב. יצאתי מ"חורה" בחושך, וחלפתי על פני תחנת הכוח הזעירה של האי, שזמזמה בחשכה. באחד הפיתולים עצר לי טנדר פתוח ובו איכר זקן ובנו. הם הורו לי לשבת מאחור, בין שקים של מזון לתרנגולות. כך זכיתי לצפות בזריחה עולה מעל מפרצים ולשונות סלע תוך טלטלה נעימה, שיש בה ערסול ויש בה הרפתקה. מעולם לא היתה יוון יפה יותר, והקור, אפילו בשעה מוקדמת כזאת, באמת לא היה נורא.

טיפסתי אל הקסטרו, שוטטתי בין חורבותיו וצילמתי את הסלפי המתבקש. בשובי לעיירה, נוכחתי שדייג אחד יצא אל הים למרות גובה הגלים ומיעוט הלקוחות. הוא מכר לי קילו סרדינים טריים בחמישה אירו והוסיף עוד קילו בחינם, כג'סטה לאחד משני הזרים היחידים באי. בחדר המלון היה תנור לאפות בו את השלל, מן החלון נשקפו הים המרוחק והמרחבים המוריקים שלפניו. גשם ירד בעדינות על חומות האבן. היינו בגן עדן.

 

החתונה היוונית שלי

ביום שישי הסתיים הסיבוב הנוכחי של שביתת הספנים והגיע הזמן לעבור לגן עדן אחר. דילגנו אל האי סריפוס ההררי והמרשים, שהוא צחיח עוד יותר מקיתנוס ומאוכלס, או לא מאוכלס, בערך באותה מידה. היינו זקוקים למעט חברה לכן המשכנו לסיפנוס, הדרומי יותר, שאוכלוסייתו, כך הובטח בויקיפדיה, כפולה לפחות.

כפולה? לפי כמות נוסעי המעבורת שירדו בסיפנוס, הגענו למקום הומה אדם. חום מיוחד ניכר על המזח: המון נשיקות וחיבוקים. בין הזוכים היו כומר מזוקן וצעיר עם בוזוקי. רק למחרת, כשראינו את שניהם פוסעים מבעד לדלת מקושטת באחד הכפרים, הבנו במה העניין: בסיפנוס עמדה להיערך חתונה.

מסתבר שדי היה לעבור בסמטה הנכונה ברגע הנכון של הערב, ומיד זכינו בהזמנה. החתן והכלה פסעו לצד כנר ונגן " לאוטו (Laoutu) ברחוב האפל, ומאחוריהם פסעו בני המשפחות, שסימנו לנו להצטרף. השמחה נערכה במבנה היחיד באי שגדול דיו לאכלס אירוע. טעמנו מבשר הכבש שנשחט באותו יום, לגמנו יין לבן והאזנו למוזיקה מופלאה באמת, לא כזאת שמזוהה מיד עם יוון, אלא צליל שורשי מאוד, עתיק מאוד: צליל של האיים. אין שום סיכוי שהיינו זוכים לחוויה הזאת בקיץ, כשהאי שטוף תיירים תאבי חופים. לא רק ירוק הרווחנו כשטעינו בעונה.

 

שתי חוויות אחרות של סיפנוס נמנעו מאתנו בשל הקור. האחת קולינארית: האי ידוע בתבשיליו והוא ביתם של כמה שפים יוונים מהוללים. מכיוון שרוב המסעדות באי היו חתומות התמקדנו בפיקניקים.

החוויה השנייה היא טופוגרפית. בלב האי מתנשא הר "אליהו הנביא" (Profeti Elias) העצום, שכולו טרשי אבן פראיים ושבראשו כנסייה. לא היה סיכוי שנעפיל לשם ונעמוד ברוחות שצלפו באי. בחרנו כתחליף שני טיולים עדינים יותר: האחד לקסטרו של סיפנוס, הדומה במיקומו הדרמטי לזה של קיתנוס, אבל עודו כפר חי, והשני לפסגה צנועה יותר, גם היא עטורה כנסייה בוהקת, ושמה "שמעון הקדוש" (Agios Simeon). בין לבין הצצנו לתוך סדנאות הקרמיקה שהאי נודע בהן, שם כיבדו אותנו בעוגיות שקדים מופלאות, בהן הוא נודע לא פחות. מי צריך מסעדות פתוחות כשהקדרים כל כך לבביים?

משהו בהגעה לכאן בחורף, ללא ההמולה השזופה, כמו מאפשר לגעת בעבר הרחוק ולהרהר בו בשלווה. ארכיפלג הקיקלאדים (Cycladic Islands), בו בחרנו לתעות, מורכב מכ־220 איים ואיונים. על כמה מהם נמצאו שרידים מרתקים של תרבות עתיקה, שהתקיימה לצד התרבות המיקנית והמינואית באלף השני לפני הספירה, תרבות שהפיקה פסלים פשוטים ואלגנטיים עד כדי צמרמורת.

שמה של קבוצת האיים שאול מהמילה היוונית שפירושה גלגל, שכן הם מקיפים כגלגל אי קטן וצחיח: האי דלוס (Delos), שרק 14 בני אדם מתגוררים בו. דלוס נחשב בתקופה הקלאסית למקום הולדתם של אפולו וארטמיס, אבל כפי הנראה נחשב קדוש הרבה לפני ששני אלה הציתו זיק בעיניו הכבויות של הומרוס.

נותרו לנו די ימים לפקוד עוד שני איים בגלגל. הראשון היה פארוס (Paros), בו עגנו ללילה אחד. בירתו, פריקיה (Parikia), הקסימה אותנו ברוגע שהקרינה ובצבעיה. פארוס הוא מקור השיש האיכותי ביותר של יוון, ובזמנים קדומים היה האי עטור במקדשים של שיש. הביזאנטים, ואחריהם הוונציאנים, החריבו את המקדשים, כרתו את עמודיהם והקימו מהם מצודות וכנסיות. יש משהו בהיתקלות בהיסטוריה דווקא כך, כשהיא ממתינה כהפתעה בקצה סמטה רדומה, ולאחר שעברה תהפוכות היסטוריות מפתיעות" שמנצח את אתר התיירות המבוסס. אולי זה אלמנט ההפתעה.

 

אי השיפוצניקים

מפארוס המשכנו ליהלום של הקיקלאדים: סנטוריני (Santorini). כאן דווקא העבר הגיאולוגי הוא המסחרר את הדמיון: לפני למעלה מ־3,600 שנה התפרץ הר הגעש תירה (Thyra) התפרצות אלימה, שהחריבה תרבויות שלמות ושינתה את תמונת עולמן של אלה ששרדו. לאחר ההתפרצות הוצף לוע הר הגעש במי ים, וכחלוף השנים הוקמו על שפת המצוק המשקיף אליו כפרים לבנים. אל תוך הלוע הזה הפלגנו ביום שטוף שמש נדיר, הלומי יופי.

אם יש אי בעולם הזה שראוי להגיע אליו בחורף, ואך ורק בחורף, זהו סנטוריני. הדרמה של מצוקי הלוע מושכת לכאן בקיץ כמות מבעיתה של תיירים. בחורף, לעומת זאת, פנויה הטיילת של שפת המצוק מהמונים, והיופי מעניק את עצמו בנדיבות לעין וללב. מדי כמה שעות נתקלנו בתייר שכאילו נקלע לכאן בטעות: סטודנט קוריאני, או תרמילאית ניו זילנדית, אבל בדרך כלל, האי היה רק שלנו ושל השיפוצניקים.

 

העונה המתה משמשת לבנייה ולפיתוח של תשתיות התיירות, והאי הופך לאתר בנייה, אבל גם בשיפוצים יש קסם. עדרים עדרים של פרדות, עמוסות שקי מלט, עלו וירדו במדרגות הלבנות המובילות במתלול בין הבתים, משיבות את האי לימיו הקדומים תוך שהן מפתחות את עתידו. צילמנו מהן מלוא הסמארטפון, ובין לבין פקדנו את חנות הספרים הנפלאה אטלנטיס שבכפר איה (Oia), בלסנו חסילונים ברוטב עגבניות וצלפים, וטעמנו יין וגראפה מיקבי האי.

כאן, בארץ מעט יותר נושבת, זכינו גם להאזין לסיפורים. סנטוריני היה בשנים האחרונות לאי מקלט עבור יוונים רבים, המגיעים אליו שבורי לב וארנק בעקבות המשבר הכלכלי. בטרמפים שתפסנו ברחבי האי פגשנו גננת מסלוניקי ומנהל חשבונות מפטרס. שניהם באו לכאן בעקבות התעשייה היחידה שעודה שורדת בארצם: התיירות. יוון כולה שרויה בחורף וממתינה לאביב, שלא ידוע האם יבוא – ומתי. אך עד שיבוא: כל עונה מומלצת לביקור כאן, וכל תייר מסייע לאומה חבולה להמשיך הלאה באודיסאה שאינה פשוטה.

יובל בן עמי –  סופר, עיתונאי ומוזיקאי