ניצחון הרוח: יובל רפאל היא הזוכה האמיתית של האירוויזיון
שוויץ פישלה עם משדר משעמם וארוך בקטע אחר, השופטים היו מביכים ונתנו את המקום הראשון לשיר גרוע, אבל ההופעה המטורפת של יובל רפאל בתנאים הנוכחיים היא ניצחון בלתי נתפס - אפילו שהיא לא הגיעה למקום הראשון
לא היה יכול להיות יותר סמלי מהלילה הזה של ה-18 במאי, הלילה שבו ישראל סיימה במקום השני בתחרות השירה הגדולה של אירופה תוך כדי אזעקות שבישרו על טיל מתימן. המטאפורה היא קלישאה, אבל אין יותר ישראלי מהלילה שחווינו. לילה של ניצחון כחול-לבן. אסור לטעות: יובל רפאל והשיר שלה, "New Day Will Rise" (מילים ולחן: קרן פלס) רשמו את אחד ההישגים המרשימים של ישראל ב-52 השנים שבהן היא משתתפת. מקום שני באירוויזיון, בהתחשב בקונטקסט ובסערה הפוליטית סביב ישראל בשנה וחצי האחרונות (וההפגנות מחוץ לאולם), הוא ניצחון בלתי נתפס. אולי אפילו יותר מזכייה של ישראל בשנים אחרות.
>> יובל רפאל באירוויזיון: הדבר המדהים שאולי פספסתן
ובהתחשב בעובדה שישראל לא היתה מארחת את האירוויזיון גם אם היא היתה זוכה – נדמה לי שזה תסריט שתאגיד השידור הישראלי, ובעצם כולנו, חותמים עליו בשתי ידיים. להרגיש ניצחון, רק בלי הוואג'ראס של חרמות ותקציבים ועוד הזדמנות לשלמה קרעי לייצר כאוס. זה היה הכי טוב שאפשר בנסיבות הללו.
>> מתמודד האירוויזיון לשעבר בריאיון: "לא רוצה לבזבז את שארית חיי בכעס"
ועוד שנייה נדבר על השיטה (והשוטים), אבל ברגע הזה צריך לעצור ולדבר רגע על יובל רפאל. לפני 589 ימים, היא היתה מילולית בתוך ההריסות, בתוך מיגונית סמוך לקיבוץ רעים – וראתה את המוות מול העיניים. אתמול היא הגיעה ל-150 אחוז חיים על הבמה הגדולה באירופה, שרה את חייה, מלטפת את הכאב במילים שלה ובקול גדול מהחיים. זה הרגע בו הציניות צריכה לזוז הצידה: זה פשוט ניצחון אנושי מרהיב של האהבה על השנאה. הרגש שרפאל הביאה לבמה, שחשבנו (גם אני) שנועד רק עבורנו התברר ככזה שנגע ביבשת שלמה, ובעיקר בקהל האירופאי שנהר להצבעות בהמוניו.
בדרך כלל, הצלחה באירוויזיון לא ממש מנבאת הצלחה בקריירה לאחר מכן. האמנים שנשלחו מטעם ישראל לאירוויזיון מתחלקים לשניים – או כאלה שהגיעו לאירוויזיון ככוכבים (אילנית, שלמה ארצי, "כוורת", גלי עטרי, עפרה חזה ז"ל, ריטה או ירדנה ארזי), או כאלה שזו היתה הפריצה שלהם – והיא לא קרתה. הדוגמא הקלאסית היא נטע ברזילי – שהרימה כאן מדינה שלמה בליל האירוויזיון, אבל שבע שנים אחר כך לא סוגרת תאריכים לקיסריה. ליובל רפאל יש אתגר לא פשוט מבחינת הדרך שלה – ונשאר רק לקוות שהיא תשיג את התהילה שמגיעה למבצעת מוכשרת כמוה.
את המקום הראשון לקחה אוסטריה בבחירה שלא עשתה כבוד גדול לאירוויזיון. "אהבה מבוזבזת" של הזמר ג'יי ג'יי (נשמע כמו שיר מהאייטיז) רכב במידה מסוימת על ההצלחה של נמו מהשנה שעברה – שיר דרמטי, אופראי, עם פלצט גבוה (מדי) שהיה בערך הדבר הכי נורא שיצא מהמדינה הזאת מאז אוטו באריץ'. לא ברור איך בתחרות שבה היו שירים כמו של שוודיה, איטליה ושווייץ – דווקא האוסטרי הוא זה שניצח; אבל כנראה שנסתרות דרכי צוות השיפוט.
גם הפעם הוכח הפער הבלתי נתפס בין השופטים, לבין הקהל הרחב. ולא, זה לאו דווקא קשור ליהודים או ישראלים שהתקבצו בהמוניהם. זאת העובדה שבסופו של דבר, הקהל הרבה פחות ציני, הרבה פחות אליטיסטי והרבה יותר פתוח לרגש. כמו שהשופטים פספסו את ה"צ'ה צ'ה צ'ה" של פינלנד (שהיה אמור לנצח לפני שנתיים), כך גם הפעם הם פספסו לא מעט שירים טובים, באופן שהיה קשה לתקן לאחר מכן עם הצבעת הקהל. צחוק הגורל הוא שבחלק האומנותי, שנה שנייה ברציפות, השיר הפיני של קארייה הופיע – אולי כדי לרמוז משהו על האליטיזם המוגזם של השופטים. במבחן הזמן הוא ניצח בגדול.
ואולי, בדרך, גם האגדה הזאת על "האנטישמיות" המובנית של הקהל האירופאי קצת מתמסמסת. בסוף, עם כל הכבוד לפוליטיקה ולמפגינים הרעשניים ול-BDS, כשישראל שולחת שיר טוב ומרגש ואפקטיבי – זה יעבוד. אני הייתי מאלה שלא חשבו ש"New Day Will Rise" יצליח לסחוף את היבשת, אבל במבחן התוצאה הוא ניצח בענק. גדל על כולנו.
עוד סיפור מעניין שבוקע מהתוצאות הוא ההתרסקות של השיר השוודי – "באדה באדה בסטו", שסומן בהתלהבות על ידי סוכנויות ההימורים (ומגיע עם ההיסטוריה המפוארת של שוודיה באירוויזיון), לקח רק מקום רביעי. אולי עוד מיתוס קצת נשבר, גם לגבי השליטה המאגית של השבדים וגם לגבי הצורך להביא גימיקים; הנה לכם, גימיק שוודי שגמר נמוך יותר מה"אספרסו מקיאטו" של האסטונים. גם שם יצטרכו חשבון נפש, לפחות עד הפעם הבאה שהם ינצחו. ובכלל, זו הייתה שנה שעשתה כבוד לבלדות. ההצלחה הגדולה של איטליה, יוון וגם ישראל – מעידה שהפרובוקציות והטראש (ע"ע מלטה או פינלנד) קצת נמאסו על הקהל. הוא מחפש שיר טוב, מעניין, חדשני במידה אבל לא צעקני מדי. ולתוך החרך הזה נכנסה יובל רפאל – עם 297 נקודות מהציבור הרחב – שאולי גם תקבע את הסטנדרט לשנים הבאות.
הפקתית, קשה לומר ששווייץ התמודדה היטב עם אירוח האירוויזיון. גם בלי להתייחס לסרבול המטורף של האירוע, קטעי הקישור לא באמת עבדו ולא הצליחו לעורר חיוך אמיתי, המנחות לא עמדו ברף הגבוה של האנה וודינגהאם או גרהאם נורטון בליברפול 2023, והרגע שהיה אמור להיות השיא של האירוע – ההופעה של סלין דיון, נגמר בהתנצלות מנומסת ו"אין מצב". באזל קיבלה וואחד הזדמנות לידיים ולא ממש ניצלה אותה. פרנסי האירוויזיון יצטרכו לקחת בחשבון את שאלת אורך האירוע. האירוויזיון נקלע לאותה מלכודת של המונדיאל – מרוב רצון לשתף את כולם ולהביא כמה שיותר מדינות, מייצרים אירוע מסורבל שלא מאפשר לצלוח אותו כהלכה. הגמר שראינו אתמול ארך יותר מארבע שעות (!) – וזה אחרי שני חצאי גמר. משהו בשיטה של האירוויזיון יצטרך להשתנות, כי משימת הצפייה – עם כל האהבה לתחרות – הרגישה קצת יותר מדי.
אם נחזור לסיכום רגע לישראל וליובל רפאל – הרגע הזה שוב ממחיש כמה עוצמתית הייתה מהפכת "הכוכב הבא באירוויזיון". אחרי שנים שבהם ישראל התבחבשה בין פסטיבל הזמר, הקדם אירוויזיון והוועדה הבוחרת – השילוב עם הריאליטי המוזיקלי ממשיך להוכיח את עצמו. החבורה של טדי הפקות הרימה את המותג שנקרא "ישראל באירוויזיון" וחיברה אותו למורשת המצליחה של ישראל בתחרות בעבר, אחרי כמה עשורים מאוד חלשים.
אפשר להסתכל על ה"כמעט", או לתהות איפה ישראל היתה עם קצת יותר פרגון (וקצת פחות אליטיזם) – אבל חצי הכוס המלאה היא שישראל, גם בשנים מורכבות מאוד, היא מעצמת אירוויזיון. אינשאללה, אחרי שדברים יירגעו (וחטופים יחזרו) אולי יהיה שוב אפשר גם לחזור ולנצח. להתראות בווינה.