מה הפלאסיות אוכלות? תופעה חדשה ומושחתת שצומחת ברשת
תופעת רשת חדשה כובשת את הפיד: סרטוני "מה אני אוכלת ביום כפלאסית" הופכים אוכל מושחת, והרבה ממנו, להצהרת חופש וקבלה ולביס הכי מגרה בדונאט המצופה
זה התחיל בקוריאה, עם מגשי נודלס אינסופיים שנזללים מול מצלמה. Mukbang היא תופעת רשת שבה אנשים מצלמים את עצמם שואבים כמויות מסחררות של אוכל, והפכה בתוך זמן קצר ללהיט עולמי. לא רק החגיגה הקולינרית משכה את העוקבים והעוקבות, אלא גם האלמנט המציצני, כמעט אינטימי: לשבת בבית ולצפות במישהי אחרת אוכלת בתאווה, ולהרגיש קצת כאילו גם אתן חלק מכל העונג הזה.
>> הדור החדש של המאמות: לוהטות, שיקיות ועושות מזה כסף
מתוך הגל הזה צמח לו טרנד חדש, עדין יותר אבל לא פחות ממכר: "What I Eat in a Day". במקום חגיגות נודלס מוגזמות, מדובר ביומן יומי מצולם: שייק בבוקר, סנדוויץ' בצהריים, נשנוש מתוק בערב. ודווקא הפשטות היומיומית היא זו שכבשה את אינסטגרם וטיקטוק. זה לא עוד מופע אכילה גרנדיוזי, אלא הצצה לחיים עצמם, כשהצלחת הופכת לכלי לסטוריטלינג אישי.
כאן נכנסות לתמונה הנשים הפלאסייז, שמאתגרות את הפורמט ומקבלות עליו בעלות חדשה. חשבון כמו של @thebrandileighsnacks ואחרות מציג בדיוק את זה: "מה אני אוכלת ביום כפלאסית" – בגוף מלא, בלי הסתרה או התנצלות. הן מעלות סרטונים יומיומיים שבהם האוכל נראה לא פחות מגרה ומושחת, אבל המשמעות הרבה יותר גדולה: זו הצהרה שהגוף שלהן קיים, אוכל, מתועד, ולג'יט לגמרי להראות את זה. או כמו שניסחה האינפלואנסרית אלנה מאנינג: "להיות שמנה לא אומר שאני לא ראויה לשלוש ארוחות ביום".
וזו אולי ההפתעה הגדולה של הטרנד: מתיעוד יומיומי צומחת אמירה חברתית חדה. במגזין Illuminated תיארו איך יוצרות כמו קלואי פרנץ’ הופכות את הצלחת הפשוטה מהמשרד למניפסט של נראות וקבלה. וב־Yahoo Lifestyle הדגישו את הסתירה: תוכן זהה שזוכה ללייקים כשהוא מגיע מיוצרת רזה, נתקל בביקורת כשהוא מגיע מגוף גדול. כך, סרטוני "מה אני אוכלת ביום כפלאסית" שוברים את התכתיב שגוף מלא חייב להתבייש במה שהוא מכניס לפה, ומציעים במקומו עולם שבו הצלחת היא חלק מהחיים, ובוודאי לא מקור לבושה. האוכל כאן הוא הרבה מעבר לארוחה; זו הצהרה מפורשת של חופש, קבלה, אפשרות פשוט להיות – ולזלול בכיף שלך את הפאקינג קוראסון הפינוקים הזה.