טרור בפלאנט פוטר

כבר בשבוע השני להקרנתו בארץ ירד "פלאנט טרור" לכדי הקרנה יומית בודדת ב"רב חן 5"- תא הנידונים למוות של קולנוע רב חן בכיכר דיזנגוף בת"א. רוצו לראות אותו ואת "חסין מוות" של טרנטינו, רגע לפני שהם עוזבים אותנו לתמיד, או לפחות עד שנוריד אותם באימיול.

איך קורה ששני סרטים שאמורים להיות החוויה הקולנועית המרגשת של השנה מקרטעים להם כך בקופות? נראה שהקהל שומר את כספו, מרצו, וזמנו היקר ל"הארי פוטר" החדש שקרב ובא, חגור בחגורת יחסי ציבור מנצנצת, העטורה לא רק בגולגלות קורבנותיה רוכשי הכרטיסים, אלא גם באילו של עדר קוראים פתיים שנפל ברשתה של ג'יי.קיי רולינג עוד קודם לכן.

גם בלי לקרוא את הספר אני יודע מה אני הולך לראות, מה שלא ניתן לומר על "פלאנט טרור" ובטח שלא על "חסין מוות".



גריינדהאוס של טרנטינו/רודריגז מותיר אחריו שובל של גופות, גם בגוף הסרט וגם בהתמודדות הבלתי נמנעת נגד סרטי אולפנים אחרים שיצאו השנה. הסיבה שהוא מוצג כשני סרטים נפרדים ולא כאחד ארוך בן שני חלקים, כמו שהתכוונו יוצריו, היא כלכלית- למה להרוויח על כרטיס אחד כשאפשר להרוויח על שניים?

המפיצים יכולים לטעון עד מחר שהקהל לא בנוי לצפייה בשני סרטים לא קצרים ברצף, מה שאכן נכון, לפחות לגבי רובנו, אבל אם התחשבות בקהל הייתה אי פעם חשובה יותר מהתרחבות הכיס, היינו עומדים בפני תעשיית קולנוע אחרת לגמרי שונה בתכלית מזו שבלית ברירה למדנו לאהוב.

"חסין מוות" הוא לא רק סרט ממש טוב, אלא גם כל מה שלא ציפיתם מעוד סרט של טרנטינו. בדומה לסימפוניה השלישית של בטהובן בזמנה, מילים יכולות רק לגרוע מרמת הווירטואוזיות והשחרור היצירתי המוצגים בו במסווה של סרט טראש סבנטיז סטנדרטי. צריך לשמוע, או במקרה הזה לראות כדי להבין.

לפרנסיס פורד קופולה היה פעם חזון על ילדה שמנה מאוהיו שתעשה סרט במצלמה הביתית של אבא שלה ותהפוך למוצרט של הקולנוע. לא הרבה יודו בכך, אבל החזון התגשם. הילדה השמנה היא קוונטין טרנטינו שבין אם אתם אוהבים או לא אוהבים את סרטיו, מציג רמות שליטה חסרות תקדים במדיום. גם את מוצרט ובטהובן לא כולם אוהבים אבל גאונותם אינה ניתנת להכחשה. כך יהיה גם עם טרנטינו במוקדם או במאוחר. עולם הקולנוע קיבל מתנה בדמותו, והיה נראה כיום אחרת לגמרי ללא סרטים נותני טון כ"כלבי אשמורת", "רוצחים מלידה" ו"ספרות זולה" בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת.



כמובן שטרנטינו מוערך מאוד גם כיום, אך רק המוות יכתיר אותו סופית כמאסטר הגדול של המדיום. אם אתם עדיין מתעקשים לקבל קצת אינפורמציה על הסרט עצמו: אלימות חייתית, סקסיות מתפרצת, ודיאלוגים שמפגישים את שייקספיר בפוסט מודרניזם. מי צריך יותר מזה? לא אני לפחות!

"פלאנט טרור" לעומתו, הוא השתוללות משועשעת ובלתי מרוסנת בחלקי גוף מדממים מתעופפים לכל עבר בקצב ההולך ומתגבר. מוגלות מתפוצצות, חיתוך אשכים, ועל החשפנית עם מכונת ירייה במקום רגל שמצילה את העולם בטח כבר שמעתם. שני הסרטים האלו אינם רק הומאז' לסרטי האקספלויטיישן והזומבי בי-מוביס משנות השבעים, אלא מסע אנתרופולוגי במכונת זמן אל חוויית הצפייה של הצופים המקוריים בסרטים האלו. אתם כבר לא ב"רב חן" הממוזג, עם מערכת הסראונד סאונד המדהימה והפופקורן בעשרים ומשהו שקל, אתם אי שם בסבנטיז, בבית קולנוע שמציג רק סרט אחד- זה שאתם צופים בו. התמונה רועדת ולא יציבה, המקרין שיכור, ורעשי הלוואי של המקרנה מאפילים על הדיאלוגים. גם אחד מגלגלי הסרט אבד באורח מסתורי ואתם נאלצים לדלג על הצפייה בו ולהשלים את הפערים בראש- שזה בסדר כי העלילה בכל מקרה לא משהו, אבל למה הגלגל שאבד הוא דווקא זה עם סצנת הסקס?

אל תאמינו להייפ. ללא טרנטינו ורודריגז שיציגו בפנינו פרק עלום בהיסטוריה לא רק הקולנועית, אלא גם התרבותית של אמריקה, סביר להניח כי רובנו כבר לא היה נחשף אליו לעולם, וגם אם כן, ספק אם היה מותיר חותם בתוך ים הכוכב נולד, גיא פינס ומערכת היחסים הסבוכה בין יהודה לוי לנינט המקיפים אותנו. מסתבר שהרטרו חזק מהדבר עצמו ופתאום כולם אוכלים אקספלויטיישן ובי מוביז לארוחת בוקר.

גריינדהאוס הוא לא רק סרט טוב אלא גם וירוס קטלני בתוך המערכת המשומנת של תרבות הצריכה הקפיטליסטית המאיימת לשאוב את כולנו לנצח אל תוך מה שבמושגים ישראלים נקרא ערוץ 2. טרנטינו ורודריגז מניחים כבר שנים את יסודות ההתנגדות, כשהם לא רק משכילים ליצור אלטרנטיבה שפויה, אלא גם עושים זאת מתוך מעמקי ליבו של המיינסטרים. הפעם אתם לא משלמים על עוד מוצר בפס ייצור רעב שיודע היטב כי מוטב לו לנוון את טרפו- מה שיבטיח ציד קל גם בהמשך. הפעם אתם משלמים על אלטרנטיבה, וכדי שהיא תישנה ותשנה גם אתם צריכים ללכת לראות את "פלאנט טרור" ו"חסין מוות".