טעם של פעם

זהו, נפל דבר בישראל: החלטתי לצאת לחופש ויהי מה. לא עוד דיבורים, הגיעה שעת המעשים. לצורך כך גייסתי את חברתי מ' על שני תאומיה, את בר וכמובן את המכונית הקטנה והחבוטה שלי, שעמדה בכבוד במשימה. זו כללה בין היתר את סתימת תא המטען עד אפס מקום בשלל תיקים, מזוודות, טיטולים, הררי מגבונים וצעצועים בכמות שלא הייתה מביישת אף חנות ראויה לשמה. אין לי מושג ירוק איפה כל זה נכנס, אבל בצורה מסתורית כלשהי הצלחנו לדחוס את כל הכבודה פלוס שתי נשים, שלושה זאטוטים וכמובן – שלושה מושבי בטיחות. היה צפוף.

יוצאים לדרך

את מ' אני פוגשת באזור הסינמה סיטי, ממתינה לי בצומת מלווה בכבודה שיכולה להספיק לשבוע, וכמובן בצמד תאומים חינניים שנכנה אותם כאן אופיר ומאי, שטרם התוודעו למושג מנוחה. הם, בצירוף המלכה האם העונה לשם בר לב, הצליחו לגרום אפילו למ' – סמל השלווה בימים כתיקונם – לצאת מדעתה.

איכשהו אחרי לפחות 4 עצירות בדרך בהן גילינו את הקסם בקניוני הדרכים וערכנו מבחני פתע לתאי השירותים, כולל תחזוקה ורמת ניקיון, הצלחנו להגיע בשלום למחוז חפצנו. אחרי סדרת ניווטים נטולת ג'י.פי.אס הגענו לשני צימרים צמודים כמו תאומי סיאם, באחד מהמושבים בגליל המערבי.

קטן הוא ודל הוא חדרי

מיד עם ההגעה הבנו את גודל הברוך: במקום "גינה מטופחת רחבת ידיים" כפי שהובטח לנו באתר האינטרנט, מצאנו דשא עייף שראה ימים טובים מאלה. מתוך שני הערסלים שהיו אמורים להיות גולת הכותרת של הנופש שלנו היה אחד וגם הוא נראה כאילו עוד רגע הוא נופל ולוקח איתו את המשקל הכבד (אנחנו) שנשען עליו.

"מילא", אמרתי למ' "בין כך אין סיכוי שילדי הפעוטון המאולתר יתנו לנו להתנדנד בערסל". הקטנים תפסו תיכף ומיד את עקרון הנדנוד, תרתי משמע, ועסקו רוב הזמן במריבות מתישות שבמרכזן השאלה הרת הגורל מי יתערסל קודם, הכי הרבה זמן, תוך התעלמות מוחלטת מחברו. אחרי הכל הם לא פראיירים. גם להם מגיע לנוח.

השוס האמיתי חיכה לנו בחדרים: נכון שהיו שם שלוש מיטות כמו שהבטיחו. חבל רק ששלושתן נראו כמו מיטות סוכנות מימי הפלמ"ח עם ערימת סדינים בלתי ברורה ומגבות דקיקות כנייר במקום מגבות מפנקות ורכות.

השיא היה כשבדקנו את "המטבח המצויד" שצויד בעיקר באוסף כוסות מקרי, מהן אחת סדוקה, וכלים מתקופת האבן. גם הקומקום – כבד ואנכרוניסטי, היה כנראה מאותה תקופה, כזה שיכול להוות פריט חובה בכל מוזיאון הסטורי.

חופים הם לפעמים

הנחמה חיכתה לנו בחוף הים, זה נשאר בדיוק כמו שזכרתי אותו: יפה ובתולי עם אותו אי באמצע שום מקום, עם אותם צדפים יפהפיים, סירות דייגים ושקיעה קסומה. אז נכון, בשורה התחתונה לא עברנו בנתב"ג ולא קנינו בדיוטי פרי ואפילו לא חצינו את מדינת אכזיב, אבל למרות התלאות זכינו לכמה ימים נטולי פלאפונים – סידורים – בית – עבודה, מה שנקרא ניקוי ראש אמיתי. עד הפעם הבאה.