מאחורי המילים הגדולות של השר קיש – מערכת החינוך קורסת לנו בפרצוף

השבוע שלח שר החינוך יואב קיש מכתב חגיגי לצוותי ההוראה. הוא דיבר על "הרוח הישראלית", על חוסן, אחדות ותקווה. אבל דווקא במקום שבו נדרש קול אמיתי של רגש ואחריות, הוא שתק. הוא לא הזכיר את החטופים החללים שטרם שוחררו והובאו לקבורה, ולא את הצורך בשיקום האזרחי, החברתי והנפשי של כולנו. כאילו אפשר להכריז על אחדות כשהפצע עוד מדמם. כאילו מכתב חגיגי יכול לסגור שבר פתוח.

>> חברת הכנסת אפרת רייטן בריאיון: "אסור לי לאבד תקווה"

באותו אופן שבו הוא מבקש מאיתנו לשכוח מהמציאות הקשה, הוא מבקש מאיתנו גם לשכוח את המציאות שבתוך מערכת החינוך: מציאות של מחסור בתכנים, בתקציבים ובהשקעה. מערכת שהפכה דלה לא רק באמצעים אלא גם בערכים. 

מאחורי המילים הגדולות מסתתרת המציאות האמיתית: זו לא מערכת חינוך שמצליחה לשמור על חוסן, אלא מערכת חינוך שהורעבה, פורקה והוזנחה, והכל תחת הנהגתו. מערכת החינוך מתמודדת עם מחסור חסר תקדים במורות ובגננות, עם כיתות צפופות, תקציבים מצומצמים וקריסת תשתיות פיזיות ונפשיות כאחד. המורים והמורות שחזרו לבתי הספר בתחילת השנה עשו זאת בלי תוספת שכר, בלי ביטחון תעסוקתי, ועם תחושת השפלה מתמשכת ממשרד שמנהל אותם כמו קבלני משנה ולא כעמוד השדרה של המדינה.

"'תחושת ביטחון' הפכה לסיסמה חלולה כשכיתות מתמלאות בילדים עם חרדות, חרמות ואלימות גואה, והמורות נשארות בגפן. השר כותב על "אחדות לאומית", בעוד הוא עצמו הוביל קו מפלג ופוליטי שהפך את מערכת החינוך לשדה קרב אידיאולוגי"

 

בעוד השר מדבר על "תחושת ביטחון", בבתי הספר אין פסיכולוגיות, אין מספיק יועצות ושעות תמיכה לילדים וילדות שחווים טראומה מתמשכת, שחיו במשך שנתיים במציאות מתוחה ואלימה, שמורכבת מאזעקות ומצבי חירום, פחד וחרדה יומיומית. "תחושת ביטחון" הפכה לסיסמה חלולה כשכיתות מתמלאות בילדים עם חרדות, חרמות ואלימות גואה, והמורות נשארות לבד להתמודד. בעוד השר כותב על "אחדות לאומית", הוא עצמו הוביל קו מפלג ופוליטי שהפך את מערכת החינוך לשדה קרב אידיאולוגי. מורים ומורות שניסו להביע את דעתם הוזמנו לשימועים; ארגונים אזרחיים שהצילו את המדינה ב-7/10 כשהמדינה לא הצליחה להגן על ילדיה, נאסרו להיכנס לבתי הספר מחשש שיראו לתלמידים ולתלמידות את המציאות. 

נתנו לשסע יד

במקום לעודד דיאלוג והכלה, מערכת החינוך הפכה לכלי לפוליטיזציה, השתקת קולות ביקורתיים והחלשת החינוך לדמוקרטיה ולשיוויון. כל זאת בזמן שהשר מדבר על הערכים המשותפים בחברה הישראלית, בעוד בפועל הוא תרם להעמקת השסע. ובזמן שהוא כותב על "תקווה", מורים ומורות רבות פשוט ויתרו. עובדות ועובדי הוראה רבים עזבו את המערכת, צעירים נמנעים מלהיכנס אליה ומי שנשארים, נשחקים עד דמעות. הקושי לא מוגבל לכיתות בלבד, הוא חוצה את כל מערכת החינוך, נוכח בכל מקום ומדגיש את הפער התהומי בין המילים הגנריות למציאות מדכאת.

קיש ממשיך ומדבר על "חוסן לאומי", אך המערכת שהוא עומד בראשה איבדה כל חוסן. היא סובלת מירידה עגומה בתכנים, מהידלדלות מקצועית וחינוכית, מהתערבות פוליטית בתוכניות הלימוד ומהזנחה תקציבית ממושכת. בתי ספר בלי תשתיות, גנים בלי סייעות, עובדי ועובדות הוראה שעוזבות, כל זה אינו "חוסן", זו קריסה במלוא מובן המילה.

המכתב של קיש מבקש מאיתנו להתרגש, לשכוח, לסלוח. אבל אי אפשר לבקש מאנשי החינוך לשאת שוב על גבם את המדינה, כשהמדינה עצמה הפנתה להם גב. אי אפשר לדבר על "שליחות ותקווה" בלי אחריות, בלי משאבים, בלי כבוד אמיתי לצוותי ההוראה שבונים את העתיד יום אחר יום. מערכת החינוך אינה זקוקה לעוד מכתבים חגיגיים. היא זקוקה להנהגה שמבינה שחינוך הוא לא סיסמה לאומית, חינוך הוא נשמת אפה של החברה הישראלית. עד שלא תוחזר לה הנשמה, עד שלא יחושו המורים והילדים שהיא עומדת בלב כל פעולה ותכנון, כל מכתב ישאר רק נייר שמועד למיחזור ומכסה על מערכת שלמה שקרסה.

תגובת משרד החינוך כפי שנמסרה מלשכת השר קיש: "ראוי לציין כי הטור נכתב בידי נציגות ארגון 'בונות אלטרנטיבה' – קבוצה המזוהה עם קו פוליטי שמאלי קיצוני ועם עמדה לעומתית מובהקת כלפי מוסדות המדינה ומדיניות הממשלה. זו אינה ביקורת עניינית אלא ניסיון לקבע נרטיב פוליטי שיקרי מנותק מהשטח. דו"ח תחקיר שהוגש למבקר המדינה מציג תמונה הפוכה בתכלית: מערכת החינוך הוכיחה עמידות, אחריות ומקצועיות גם בתנאי חירום לאומיים חסרי תקדים, בזכות מסירותם של צוותי החינוך ועובדי המטה, ובזכות גמישות ארגונית ולמידה מתמדת שאפשרו לה להמשיך לפעול ולשמור על רצף חינוכי".

הכותבת היא טל הראל דימנט, מובילת "בונות אלטרנטיבה" בהוד השרון, פעילה בקידום מגדר וחינוך שוויוני וממובילות הפורום למעורבות אזרחית ברשויות מקומיות.