החיים בלימבו: בין קנוניית הבחירות ל"עלה בידי" המיוחל

החשיפה של אילנה דיין ב"עובדה" נראית כמו תסריט לסרט פשע, והפעם המדינה כולה משלמת את המחיר. בזמן שיש מי שמוצאים זמן לרקום קנוניות לכאורה ולייצר יקום מקביל, אנחנו תקועות בלימבו, בין הפחד ממה שעוד צפוי לנו לתקווה לשינוי. מור בירן מורג בטור דעה על הניסיון לגנוב לנו את הדמוקרטיה ואת הזמן
יש דבר אחד שחסר לי במיוחד כאימא לשלושה ילדים, ואני יודעת שאתן חושבות שאגיד שפיות, אבל ספציפית לטור הנוכחי – אני רוצה להתייחס למושג של זמן. בין מטלות, סידורים ועבודה, אין לי זמן בכלל. לא לריכולים, לא לסדרה טובה, וכמעט לא לשחק עם הילדים. לכן, כששמעתי על הקנונייה לכאורה של "הערבים גונבים את הבחירות", שכללה לכאורה את לשכת ראש הממשלה, המשטרה, מידע מודיעיני, אנשי תקשורת וסרטוני הסתה לסושיאל, לא אשקר: התחרפנתי. אבל במקביל גם התרשמתי. מהמולטיטסקינג, מהיכולת לתכלל כל כך הרבה משימות זדוניות ובעיקר מניצול הזמן הראוי לשבח. כאילו, שבח מהמאפיה, אבל עדיין שבח.
>> "אישה נרצחה בגרזן לעיני ילדיה, בזמן שהפוליטיקאים עסוקים במשחק הכיסאות"
לא יודעת אם יצא לכן לצפות בתחקיר של ה-אילנה דיין השבוע, אבל בגדול, אנחנו חיות בסדרת אקשן רק בלי ה-מאט דיימון. תקציר העלילה: ראש ממשלה שנאחז בכיסא כאילו מדובר במנוי לכל החיים למסעדות על חשבון הציבור, ומסביבו מתגלגלת לכאורה קנוניה שלא הייתה מביישת ראש משפחת פשע עם תואר שני במדעי המדינה. וואלה, הייתי שמה פליי פלוס הקלט סדרה.
שש בש על הזמן
אני אנסה להסביר את המהלך שהתרחש לכאורה במדינת ישראל וכעת מופיע בכותרות: שבועות לפני הבחירות החל להתגלגל הקמפיין שלפיו "הערבים הולכים לגנוב את הבחירות". יום לפני הבחירות, כך נחשף בתחקיר "עובדה", עדו נורדן, ראש הסגל בלשכת נתניהו, פונה ללשכת מפכ"ל המשטרה עם תלונה על פעילי רע"ם בדרום ומפנה למקור מידע "מודיעיני". מי המקור? דניאל גרינברג, עובד לשעבר במשרד ראש הממשלה. בקיצור, חבר, קטלק. גרינברג מוסר למשטרה מידע מפליל לכאורה ("מפליל", פחח) על שלושה פעילי רע"ם. מה המשטרה עשתה? שלחה שוטרים שפשטו על בתיהם ועצרו אותם ללא צווי חיפוש או מעצר. ומה ביבי וחברי הליכוד עשו? מיהרו להדהד את המעצרים ולהציג אותם כהוכחה לכך שהערבים מנסים לגנוב את הבחירות, תוך ליבוי הפחד וניסיון להמריץ מצביעים לקלפי. כי למה לבזבז משבר טוב כשאפשר להפוך אותו לקמפיין בחירות?
הגאונות הפוליטית, לפחות ברמת הקמפיין, עשתה זאת שוב: שיפטינג מהחרדה של "ערבים שנוהרים באוטובוסים" ל"ערבים שנוהרים כדי להשמיד את הדמוקרטיה והמדינה". ונכון לעכשיו, לא יהיה כלום כי באמת לא היה כלום, חוץ מתכנית גרגמל קלאסית.
בזמן שהם גונבים לנו את המציאות ואת הזמן, אנחנו תקועות בלימבו. המפלגות מתלבטות בין גזענות לפראייריות, ואנחנו חיות על זמן שאול, בין מלחמת נצח לעתיד אמיתי לילדים שלנו
ואני לא מצליחה להבין איך יש להם כל כך הרבה זמן. צריך זמן כדי לחשוב על ייצור יקום מקביל: איזנקוט וגולן (שבילו ביחד במצטבר 78 שנה בצבא) רוצים לישון עם מחבלים כפיות, ערביי ישראל, למרות היותם 20% מאוכלוסיית המדינה וכנראה מי שיטפלו בכם בבית חולים, הם בעצם האויבים הנצחיים, והמפגינים והמפגינות שנלחמו פאקינג שנים ברחובות על חשבון הזמן הפנוי שאין להם, כדי להחזיר את החטופים ולעצור חוקים של דיקטטורה על אמת, הם הבוגדים האנרכיסטים.
ובזמן שהם עסוקים בלגנוב לנו את המציאות, הם ממשיכים לגנוב לנו גם את הזמן. עכשיו, לא יודעת אם שמתן לב, אנחנו בלימבו. בזמן שהמפלגות מנסות להחליט מה הן יותר, גזעניות (לא נשב עם ערבים למרות שהם מהווים את הקול השפוי באקלים הישראלי כרגע) או פראייריות (בואו ניתן הכל לחרדים שוב), אנחנו חיות על זמן שאול ונמצאות כפסע ממלחמת נצח עם איראן או כפסע מעתיד אמיתי לילדים שלנו.
אז בזמן שהם מתמזמזים עם הזמן שלנו ומבקרים במאהל שנראה כאילו הוקם כדי שביבי יוכל להמליץ בו על עצמו , המצב הנפשי שלנו צריך להתמודד עם ה"אמצע" בין יציאה לבחירות חוזרות (בהן נפסיד ביג טיים) – לבין הקמת ממשלת התקווה החדשה שאשכרה יהיו בה אנשים. שבאים. לעבוד. כי. אכפת. להם. ונשים. גם. אני יודעת זה נשמע מופרך ממש.
וכל העסק הזה תלוי בשתי מילים: במבה נוגט. סתם, הגיע הזמן שאוכל להפסיק עם האכילה הרגשית ואשמע את שתי המילים שחיכיתי להן כל כך הרבה שנים: "עלה בידי". אז יאללה נו, אין זמן.