מכת ההתאבדויות: איך לזהות את הסימנים ולמנוע את הטרגדיה הבאה?

הם שרדו את הקרב, אבל לא את מה שבא אחריו: בתקופה האחרונה, אנחנו מתעוררות לבשורות קשות על צעירים וצעירות שלקחו את חייהם בעקבות השירות הצבאי. הם חזרו הביתה אולי בלי פציעה גופנית, אבל עם פציעה אחרת, שקופה, פנימית, כזו שאי אפשר לראות בעין, אבל כואבת לא פחות. התאבדות היא רגע של ייאוש עמוק, אירוע טראגי שמטלטל לא רק את המשפחה, אלא גם את כל מי שצופה מהצד ותוהה: איך זה קרה? ואיך לא ראינו?

אובדנות היא לא בחירה, היא קריאה מאוחרת לעזרה. מאחורי כל ניסיון התאבדות עומד כאב גדול, מצוקה עמוקה ולעיתים גם מחלה נפשית. זו לא החלטה מודעת "לסיים את הסיפור", אלא רגע שבו נדמה שאין מוצא אחר. אבל דווקא כאן חשוב לדעת: ברוב המקרים, המחשבות האובדניות הן זמניות. חולפות. מה שיכול להציל חיים הוא נוכחות של מישהי או מישהו שיראה, שישאל, שיזהה ויפנה לעזרה.

>> תשעה באב כבר שנה ותשעה חודשים: ככה נראה חורבן הבית

המלחמה לא נגמרה, וגם לא המחיר שהיא גובה

לוחמים ולוחמות נחשפים יום־יום לסכנת חיים, לאובדן של חברים, פקודים ואזרחים, למראות קשים, לשחיקה מתמשכת. אצל חיילי וחיילות המילואים, נוספת גם התנודתיות: המעבר התכוף בין שגרת החיים האזרחיים לבין הלחימה, בין ישיבות זום ביום למארבים בלילה, בין גידול ילדים לשכול גדול – כל אלה עלולים ליצור עומס נפשי כבד שמצטבר בפנים, לפעמים בשקט.

הם חוזרים, אבל לא תמיד לעצמם. חלק מהלוחמות והלוחמים שבים הביתה אחרים, שקטים יותר, כבויים, הם מתקשים למצוא את מקומם מחדש, בשגרה שפתאום מרגישה זרה. וכאן, אנחנו נכנסות ונכנסים לתמונה; המשפחה, החברים, הקהילה. יש לנו לא רק את היכולת לזהות, אלא גם את האחריות לפעול.

אם שמתן לב שמשהו בו או בה השתנה; כאם, בת זוג, אחות, שכנה או חברה – האם הוא פחות שמח? פחות נוכח? מסתגר? מבטל מפגשים? נשמע מיואש? ייתכן שהוא נושא עליו פוסט־טראומה, דיכאון או מצוקה נפשית שעדיין לא מאובחנת, אבל יש לה סימנים.

אחד המאפיינים הקשים ביותר של מצב אובדני הוא הקושי לבקש עזרה. כשהכאב עמוק, אדם עלול באמת ובתמים להאמין ש"שום דבר כבר לא יעזור". אבל לפעמים, כל מה שצריך זה שמישהו יפנה אליו, שישאל, שיציע. עצם השיחה, הנוכחות, היד שמושטת – יכול להיות בדיוק הרגע שמשנה את הכל. אז תשאלו, תהיו שם, אל תחששו להתעניין. ואם משהו מרגיש לכן לא כשורה, עודדו אותו או אותה לפנות לעזרה מקצועית. תגידו לו שהוא לא לבד, שהוא לא מעיק, ושגם מהמקום הכי חשוך, אפשר להתחיל לראות אור.

אלו נורות האזהרה עם קריאה לפעולה

יש סימנים שדורשים מאיתנו לעצור, להתבונן ולפעול. כשאדם נמצא במצוקה אובדנית, ההתנהגות שלו משתנה, לפעמים באופן חד או בהדרגה. הנה כמה מהסימנים שצריך לשים אליהם לב:

• שינויים חדים במצב הרוח או בהתנהגות.
• הסתגרות, הימנעות ממפגשים, תחושת ייאוש.
• דיבור על חוסר משמעות, רצון להיעלם או מוות.
• ירידה משמעותית בתפקוד היומיומי.
• אובדן עניין בדברים שבעבר ריגשו או שימחו.
• שינויים קיצוניים בתיאבון או בהרגלי שינה.
• ירידה בולטת באנרגיה.
• הבעה מתמשכת של עצב, כאב נפשי או חוסר תקווה.

אם אתן מרגישות שמשהו לא בסדר, סמכו על האינטואיציה שלכן. עדיף לשאול, להתעניין, ולפתוח שיחה עכשיו מאשר לשתוק ולהתחרט אחר כך. אל תחששו לגשת, גם אם אתן לא יודעות בדיוק מה להגיד או איך להתחיל. עצם השיחה יכולה להציל חיים. ובמקרה כזה, אתן לא לבד, אנחנו בנט"ל כאן בשבילכן. אפשר לפנות אלינו כדי להתייעץ, להבין, לשאול, או פשוט כדי לדבר. עם הליווי הנכון, התחושות הקשות יכולות להירגע ואפשר להרגיש טוב יותר.
מוזמנות ומוזמנים לחייג לנט"ל *3362, אנחנו זמינים 24/7. אל תתמודדו לבד, בשביל זה אנחנו כאן.

הכותבת היא פרופ' רבקה תובל משיח, ראש ועדת ההיגוי המקצועית בעמותת נט"ל וסגנית נשיא אוניברסיטת בר אילן.