טור אישי

"כשתלכלך עלי אצל הפסיכולוג, אל תשכח איך התנדבתי לצאת לטיול פסח"

צילום מסך מהסרט "אמא מלווה"
צילום מסך מהסרט "אמא מלווה"

עורכת מגזין "את" עדי עוז הקריבה את יום ההולדת שלה כדי להיות הורה מלווה בטיול צופים, בין מזרונים מפורעשים לילדים רועשים היא הבינה את המשמעות האמיתית של אימהות

88 שיתופים | 132 צפיות

את יום ההולדת שלי חגגתי לאחרונה עם 300 ילדים בני 10 עד 12, חברי שבט קהילה בצופי תל אביב. ככה זה, הורות היא מה שקורה בזמן שאת מנסה להיזכר איזו בחורה מגניבה היית פעם. במשא ומתן הקשוח שבו אני מנסה לגרום לילד להישאר בצופים והוא מנסה להרוויח עוד כמה שעות ב"ברול סטארס", משחק הטלפון החביב עליו (פורטנייט זה הכי 2018) אני נאלצת לפעמים לשלוף שפנים מהכובע או ליתר דיוק – דורבנים בגודל של מגדל אייפל שנתקעים עמוק בעקב. ובקיצור: התנדבתי להיות הורה מלווה, העיקר שהילד יצא פעם אחת לטיול של הצופים ואולי יצליח להידבק בקסמה של תנועת הנוער.
יצא שהטיול נפל על יום ההולדת שלי. לא נורא, חשבתי לעצמי, יש דרכים נוראיות יותר לחגוג יום הולדת מאשר לינת שטח בין מאות ילדים מרעישים. וחוץ מזה זו גם הדרך המושלמת למכור את עצמי באינסטגרם כאימא משקיענית. סלפי מאחורי ערימת ילדים על הר ירוק הם החומרים שמהם עשויים סטוריז מהחלומות.
בתוך תוכי קיוויתי שעד שיגיע לגיל שבו הוא ילך לפסיכולוג ויטנף (לא לגמרי שלא בצדק) על כל חטאי ההורות שחטאתי לו, מישהו כבר ימציא אפליקציה שבה בת דמותי ההולוגרמית, שנראית בול כמוני אבל כשאני בשיא שלי כמובן, תתפרץ אל חדר הטיפול. "אל תשכח איך באביב 2019 התנדבתי לצאת כהורה מלווה לטיול פסח מפורעש!" תצעק ההולגרמה בפאתוס גדול ותוסיף: "ועוד ביום ההולדת שלי!".
אגב, אני יודעת מה יקרה רגע אחרי, הפסיכולוג והבכור יגלגלו עיניים ויחזרו לדבר על אובססיית "אצלנו בבית לא מייבבים" שלי שפצעה עמוקות את נפשותיהן הרכות של צאצאיי.

"עד שיגיע אל הגיל שבו הוא ילך לפסיכולוג ויטנף עלי, מישהו ימציא אפליקציה שבה דמותי ההולוגרמית תתפרץ אל הטיפול: 'אל תשכח איך התנדבתי לצאת לטיול, ועוד ביום ההולדת שלי'" | עדי עוז ובנה נועם בסלפי באוהל
"עד שיגיע אל הגיל שבו הוא ילך לפסיכולוג ויטנף עלי, מישהו ימציא אפליקציה שבה דמותי ההולוגרמית תתפרץ אל הטיפול: 'אל תשכח איך התנדבתי לצאת לטיול, ועוד ביום ההולדת שלי'" | עדי עוז ובנה נועם בסלפי באוהל

לא נורא, יש דרכים נוראיות יותר לחגוג יום הולדת מאשר לינת שטח בין מאות ילדים מרעישים. וחוץ מזה זו גם הדרך המושלמת למכור את עצמי באינסטגרם כאימא משקיענית

בתור מי שגדלה ביישוב צפוני רחוק שהשתייך בזמנו לתנועת נוער מתנשאת של ילדי מושבים עשירים, ההתנהלות הצופית תמיד נשמעה לי מהצד כמו המשך ישיר לנוער ההיטלראי: יציאות לטיולים בשש בבוקר, סחיבות ציוד במשקלים בלתי סבירים ושינה עם שק"שים על האדמה החשופה. נשמע כיף כמו מחנה ריכוז. תכל'ס, אולי הילד צודק כשהוא לא רוצה לצאת. אבל רגע לפני הטיול תחזית מזג האוויר הזהירה מפני גשם ובהנהגת הצופים החליטו להעביר את הלינה אל מאהל מסודר. אני ראיתי בזה פורס מאז'ור – השגחה פרטית שלכבוד יום ההולדת פינקה אותי בשינה דה לוקס: אוהלים ומזרונים של ממש. הו, הפינוק! השחיתות המשיכה כששעת היציאה נדחתה משש לשבע בבוקר. הם ממש טובים אלי פה.
אחרי הפתיחה המוצלחת, הדבר שהכי הרשים אותי היה בשטח עצמו: ההורים המלווים אומנם נתנו יד פה ושם, הרכזים המבוגרים נתנו מבט על, אבל חברי השכבה הבוגרת, התיכוניסטים, היו הכוח המניע מאחורי הכול. זה אולי מובן מאליו למי שהתחנכו בצופים אבל זה מאוד הרשים את מי שראתה את המפעל הזה בפעולה בפעם הראשונה.
זה התברר ביתר שאת כשלקראת ערב משאית האוכל נתקעה ביציאה מתל אביב. אין מצב שהיא תספיק להביא את הציוד בזמן לארוחת הערב במאהל בגליל המערבי. בינתיים, הכיריים שעליהם הייתה אמורה להתבשל הארוחה השבטית, התפוצצו. שני נערים חמודים, אחד בי"ב והשני בי"א, הופקדו על מלאכת הבישול ולא נלחצו בכלל מהתקלות הבלתי צפויות. בקור רוח מופתי ובלי לייבב כלל (א־אה, זה עובד!) הם פשוט אילתרו, הפעילו אותנו ההורים ביד רמה ותקתקו ארוחת ערב למופת לכל מאות הילדים. מבחינתי זה היה מפגן הצלחה אדיר שהעניק חנינה לכל ילדי דור ה־Z המושמצים. בתוך תוכי קיוויתי שגם אימא שלהם הכריחה אותם לצאת לטיול פסח כשהם רצו רק להישאר בבית ולשחק קלאש רויאל (או מה שהיה הדבר החם בשנת 2013).
"אתה רואה, חמוד?" אמרה בת דמותי ההולוגרמית לבני בחדר הפסיכולוג, "בהתחלה לא רצית לצאת לטיול אבל אם לא הייתי דוחפת אותך ומקריבה עבורך ומאתגרת אותך, היית מפספס שיעור חשוב לחיים: שלא משנה כמה קשה ומאתגרת הדרך, בסוף עושים מה שאימא מחליטה. ואגב, דע לך שאימא הייתה בחורה ממש מגניבה פעם, תשאל את אבא. בעצם – אל".