כשהחברה הכי טובה שלך היא קלפטומנית של גברים

את נ' חברתי הכרתי לפני שלוש שנים, בעיצומו של משבר תחילת שנות העשרים הנוראות. התאבססתי על גבר אחד, מבוגר ממני בהרבה, שהתייחס אליי כמו אל סמרטוט והיה הולך אחרי ששכבנו כאילו הוריד מעליו גרביים מלוכלכים. פעם הצעתי לו לשתות משהו למטה, בבר, כי לא היה לי אלכוהול, וכל זמן שישבנו שם הוא הסתכל לצדדים, רדוף מהאימה שאולי יראו אותנו יחד. עד כדי כך הוא זלזל בי, עד כדי כך נעדרתי עמוד שדרה. ואז הגיעה נ', כולה חיוניות תיאטרלית, והכניסה בחיי זריקת ריענון של הומור פרוע ואחווה נשית.

השנים חלפו, יצאתי עם גברים טובים יותר, אבל השבר שהותיר בי הבחור ההוא מעולם לא התאחה, ונ', חברתי, ידעה זאת. יחד איתי היא עברה את הרעידות בגוף, את אובדן החמצן, את הסיוטים ואת התקפי החרדה התכופים בכל פעם שנזכרתי או נתקלתי בו ברחוב. אני, מנגד, ליוויתי אותה במשבריה הרומנטיים ועודדתי אותה כשהאקסים שלה התחילו לצאת עם אחרות. פעם אחת נפגשתי עם אקס שלה לצרכים מקצועיים, וסיפרתי לה על כך כמה ימים לאחר מכן. היא השתגעה מכעס, אני התנצלתי. הבטחתי שעל אף שלא הייתה לפגישה שום קונטקסט רומנטי – לא אפגוש אותו שוב, ולא אעשה בעתיד דבר שעלול לפגוע בה.

דבר אחד שהיא אמרה טרד את מחשבותי ולא הרפה. "חוץ מהחבר הנוכחי", היא סיפרה, "בגדתי בכל בני הזוג שלי". המשפט הזה ליווה אותי בכל פעם שנפגשנו

בהמשך גילגלנו נ' ואני שיחה נינוחה על כוס יין וג'וינט. הכל התנהל כשורה, לכאורה, אבל דבר אחד שהיא אמרה טרד את מחשבותי ולא הרפה. "חוץ מהחבר הנוכחי", היא סיפרה, "בגדתי בכל בני הזוג שלי". המשפט הזה דהה אבל נשאר אי שם, באחורי התודעה, וליווה אותי בכל פעם שנפגשנו. השתדלתי לשים בצד את תחושת אי-האמון שהתעוררה, שכן לא התבססה על שום דבר ממשי ונתפסה בעיניי כפרי הדימיון הפרנואידי שלי. יש שיגידו שפראנויה בוראת מציאות.

חצי שנה לאחר מכן, נפגשתי עם הלורד וולדמורט המדובר לשיחת טיהור אווירה. הסברתי לו מדוע פגע בי והבהרתי באותה נשימה שפניי לשלום, וכמה שזה קשה – אני רוצה לסלוח. "למה זה קשה כל כך, בעצם?" הוא שאל. "כי אתה בכל מקום", עניתי. "אתה מופיע שם ופה, ואיכשהו כל פעם אני מגלה שיצאת או שכבת עם חברה אחרת שלי, ואני לא יודעת אם זה בכוונה, כנראה שלא, אבל". "עם מי שכבתי?", הוא התגונן. "בסדר, אז היה לי מאץ' עם נ' בטינדר". נעתקה נשימתי.

כדי ליצור מאץ', יודע כל רווק בר דעת, דרושים שניים. אחד אופורטוניסט ואידיוט, שיחליק חברה טובה שלי ימינה, וחברה אחת שרואה את הצלקת העמוקה ביותר שלי, בשר-ודם, ומחליטה לשלוח לו בכל זאת אות פלרטטני. אחרי ימים שבהם נשאתי את הסלע הזה על לבי, פרשתי את תחושותיי לפניה. היא ביקשה סליחה שוב ושוב, והודתה שעשתה את זה בקלות דעת מתוך צורך אגואיסטי לבחון את התגובה שלו אליה. היא הבטיחה לי שלא תעשה עוד צעד לכיוונו לעולם. נדמה היה שהשווינו מהלכים, ובכל זאת – נשארתי לא שקטה. הכרתי את נטייתה הפלרטטנית של נ', שעולה על גדותיה כשהיא שיכורה ומלווה ברעב תמידי לפרוע חוקים.

די ליצור מאץ' דרושים שניים. אחד אופורטוניסט ואידיוט, שיחליק חברה טובה שלי ימינה, וחברה אחת שרואה את הצלקת העמוקה ביותר שלי ומחליטה לשלוח לו בכל זאת אות פלרטטני

לא מספיק זמן לאחר מכן בילינו נ' ואני עם עוד כמה מחבריי. נ' השתכרה כדרכה, ושאלה אותי בדרך אגב (טון שהיא מסגלת לעצמה במיוחד עבור אמירות שעלולות לעורר דרמה) האם זה בסדר שתתחיל עם אחד מידידיי, נקרא לו מ'. נ' ידעה למה היא מבקשת את אישורי: הקשר שלי עם אותו ידיד התחיל לא מזמן, בעקבות זה שהתחלתי איתו בעצמי באופן אקטיבי ומתמשך. מ' סירב בנימוס, ומאז שמרנו על קשר שהלך והתהדק לכדי חברות מיוחדת במינה. הסכמתי לבלוע את העלבון כדי להרוויח אותו כידיד נפש. "אני מעדיפה שלא", עניתי לה לאחר התלבטות ארוכה. לא רציתי לכלוא את נ' ולמנוע ממנה דבר שעשוי לגרום לה אושר, וכך גם לגבי הידיד, אבל הייתי מוכרחה להיות כנה: אם השניים האלה ייצאו יחד, זה יכאיב לי מדי.

נ' קיבלה את הסירוב בהבנה, אבל בפועל, הדברים נראו אחרת. מאותו רגע היא עשתה כל מאמץ להתקרב לידיד שלי. היא קבעה לנו פגישות משותפות רק כדי להתראות איתו שוב, לקחה אותו להפסקות סיגריה צדדיות וביקשה ממנו טרמפים הביתה. כעבור חודש זרקה לי בדרכה האגבית: "לפני שבועיים הזמנתי אותו לצאת". מ' סירב. מסתבר שהוא יוצא עכשיו עם מישהי אחרת. אבל לי כבר לא היה אכפת, והרגשתי איך כל כובד אי-האמון שרודף אותי משחר ילדותי נופל לי על הראש בבת אחת. פתאום הכל התחבר לי: הסיפור של נ' עם מ' והלורד וולדמורט הצטרף לפתע למקרה מהזמן האחרון, שבו פלירטטה לנגד עיניי עם אחד אחר שנהגתי לשכב איתו. לילה אחד העפתי אותו מהבית אחרי שהוא התחרפן ושאל אותי אם אני שוכבת עם כולם. שנאתי את האיש הזה. הזכרתי ל-נ' את ההיסטוריה שלנו בעוד הוא מתקרב לכיווננו, והנה, היא חוצצת ביני לבינו, צוחקת ומשתפכת עליו ומציעה לו סיגריה. פתאום קפץ גם אחד אחר שיצאתי איתו פעם. זה לא הלך, וזמן קצר לאחר מכן הודיעה לי נ' שהם שוכבים. הסיפור הזה כשלעצמו לא הטריד אותי אף פעם, אבל עכשיו הבהב בתוך שרשרת מקרים שהרתיחה לי את הדם.

חשבתי על מערכת היחסים שלה איתי וגם עם אחרים, ואיך פעם אחרי פעם היא נכשלת ביצירת רציפות ולויאליות שהופכים קשר שטחי לעמוק

ואף על פי כן, הכאב לא תועל לכדי זעם, ולא השתחררה ממני צעקה. נ' הקדימה אותי מלהאשים, והאשימה כבר את עצמה. "את צודקת, את צודקת, אני כל כך מצטערת", היא מילמלה בבושה. "אני לא יודעת למה אני עושה את זה. זה באמת לא בסדר מצדי, ואת יכולה לצעוק ולכעוס עליי כמה שאת רוצה". אבל כשמזמינים אותך לצעוק, אי אפשר לצעוק באמת. זה מוציא מהצעקה את העוקץ. מה גם שהתעוררה בי חמלה אדירה כלפי נ'. כמה חבל לי עליה, חשבתי לעצמי, שהיא מוכנה למכור קשר חברות טוב וחשוב כל כך בעבור גחמה שאפילו לא הגיעה לידי מימוש. חשבתי על מערכת היחסים שלה איתי וגם עם אחרים, ואיך פעם אחרי פעם היא נכשלת ביצירת רציפות ולויאליות שהופכים קשר שטחי לעמוק. הלכתי הביתה. עצבות תהומית ריתקה את הגוף שלי לספה, כמו אחרי פרידה רומנטית.

אני לא יודעת אם נ' ואני אכן צועדות לקראת פרידה. מאז המקרה ההוא, למעט כמה חילופי מילים זועמות מצדי ומכילות להכעיס מצדה, לא דיברנו. מה שידוע לי הוא שחברות זקוקה לאמון כמו אוויר לנשימה, מה שגורם לי לתהות, למשל, איך מייצרים חברות עם קלפטומנית, או גרוע מזה – קלפטומנית רגשית, כמו נ'. מה שהחל מרחש תת-קרקעי של חוסר וודאות עמום, התפתח אצלי בעקביות לכדי חרדה ממנה. ראיתי אותה בעיני רוחי אורבת בפינה, מחכה לעגוב על גברים בחיי, לשדוד ממני חוויות בלעדיות. כאילו בכל אלה שללה ממני את הייחודיות שלי. יחד עם הכאב העצום שגרמה לי, עליי לזקוף לזכותה של נ' שהייתה לצדי, אז, כדי להחזיר את עמוד השדרה שלי למקומו. חוליה אחר חוליה, היא צעדה איתי אל החצי השני של שנות ה-20 של שתינו, ולשלב בו אני מאומנת מספיק בשביל לדרוש את טובתי – וכדי לשחרר אותה מחיי.