מה לעשות כשהנפש במשבר – אבל מבחוץ הכל נראה "בסדר"?

בתחילת השבוע נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לאיראן, וברגע אחד חזרו המסגרות לפעול. הילדים חזרו לבתי הספר ולגנים, וכולנו נדרשו “לחזור לשגרה”. אבל המציאות הזו, של שגרה חיצונית, לא מעידה על כך שגם הנפש חזרה למצב תפקודי רגיל. אצל רבים ורבות, דווקא עכשיו, כשהמתח הביטחוני ירד, מתחילים לבוא לידי ביטוי סימנים המעידים שהמשבר הפנימי עוד כאן.

>> חוסר ודאות וחרדה: איך לעבור את התקופה הזאת – בלי לאבד את זה?

במהלך ההסלמה האחרונה מול איראן, בעמותת איזון, שמפעילה חמישה מרחבים טיפוליים ייחודיים לנפגעי טראומה – חווינו עלייה חדה ועקבית בפניות. מאז ה־7 באוקטובר התקבלו אצלנו למעלה מ־1,700 פניות חדשות, אבל דווקא בשבועות האחרונים התחילו לבלוט דפוסים אחרים, לא פחות מטרידים: מטופלים שבחרו לא לסיים את הטיפול, למרות שתכננו לעשות זאת, כי רק במסגרת הטיפולית הם מרגישים בטוחים; כאלה שמסרבים להיכנס למרחב מוגן, כי הממ"ד עבורם כבר הפך לזירת טראומה; ואחרים שמגיבים בחרדה בפקקים, או כשיש אזעקות בדרך – טריגרים שמחזירים אותם לאותם רגעים מהבריחה ממסיבת הנובה, מהפחד ההוא, שנצרב עמוק.

כך למשל, ח', בשנות ה־30 לחייה, עברה תהליך שיקומי בבית המאזן שלנו, "דרך האמצע". אבל כשנשמעה אזעקה ונדרשה להיכנס לממ"ד, היא קפאה. התכנסה בתוך עצמה, לא הצליחה לתקשר, ודיווחה שהיא מוצפת בתחושת פחד. א', שורדת מסיבת נובה ומטופלת בכפר איזון, חוותה התקף חרדה חריף כשניסו להכניס אותה למרחב מוגן. "בממ"ד יש סיכוי הרבה יותר גדול למות מאשר בחוץ", היא אמרה, תוצאה ישירה של הזיכרון החי שהיא נושאת מהטבח.

צוותי הטיפול שלנו בכפר איזון, בבתי האיזון בקיסריה, במרכז היום בהרצליה וב"הבית החם" במנאלי, המשיכו להגיע גם כשברקע היו אזעקות, בני משפחה בשירות מילואים, או קשיים אישיים. הם היו שם, עם המטופלים, יום אחרי יום. ועכשיו, כשהשטח נרגע, מתחיל שלב אחר: שלב ההתמודדות. הרגע שבו השקט שבחוץ מפנה מקום לרעש הפנימי, לתהליך של עיבוד והחלמה.

אז איך אפשר לעזור לנפש "להדביק" את השגרה?

דווקא עכשיו, כשנדמה שהכל חזר למסלול, חשוב להזכיר לעצמנו ולסביבה כמה עקרונות פשוטים, אבל קריטיים:

• אין דבר כזה קצב "נכון" לחזרה לשגרה. זה בסדר גמור אם השגרה כבר כאן, אבל הנפש עוד לא.
• אל תשוו. כל אחת ואחד מתמודדים אחרת, ואין שום צורך "להתיישר" לפי הקצב של אחרים.
• תבחרו את האנשים שגורמים לכן להרגיש ביטחון. זה לא זמן להוכיח כלום, אלא להיות במקום שמרפא.
• מצאו פעולה אחת קטנה שמרגיעה אתכם. הליכה, כתיבה, מוזיקה, ציור – לא כהסחת דעת, אלא כדי לאפשר לנשימה לחזור.
• ותרשו לעצמכן להרגיש. גם אם זה מבולבל, לא ליניארי, לא מתפקד. לבקש עזרה זו לא חולשה, זה צעד של כוח.

הפסקת האש אולי עצרה את הטילים הבליסטיים אבל לא את ההדף הפנימי. זו רק ההתחלה של שלב חדש. ואנחנו, באיזון, ממשיכים ללוות את מי שצריכים וצריכות – בקצב שלהם, בדרכם.

הכותבת היא ד"ר אורית שפירו, מנכ"לית עמותת "איזון – בחזרה למסלול".