ילדה הותקפה כי ההורים שלה חירשים – גם לי זה קרה

השבוע נחשפנו למקרה שהפך את הקרביים. ילדה, תלמידת בית ספר יסודי מלוד, בת להורים חירשים, הותקפה באכזריות על ידי בני גילה, לאחר שנגררה ליער על ידי 30 בני ובנות נוער, שתיעדו הכל והעלו את הסרטונים לרשתות החברתיות. המקרה הקשה התרחש, לא בשל סכסוך אישי, לא כתוצאה של רגע של אובדן שליטה, אלא משום שמצאו בה את "החולשה": שונות. בזמן שהוכתה והושפלה נשמעה סביב הקריאה שמהדהדת בי מאז: "ההורים שלך חירשים – מי יבוא לעזור לך?".

>> ביריונות ברשת: הורים, כך תזהו ותפעלו

זו לא שאלה – זו הצהרה. זו לא אמירה תמימה של ילדים, זו תוצאה ישירה של חברה שמסמנת כל חריגה מהנורמה. וזה לא מקרה חריג – זה סימפטום. תוצר של נורמליזציה מסוכנת של הדרה. כששוחחתי עם האם, בשפת הסימנים, קיבלתי תמונה ישירה, כואבת ומוכרת מדי. "אני אולי לא שומעת", היא אמרה, "אבל אני רואה הכל. הבת שלי פוחדת, והמערכת שותקת. היום זו הילדה שלי, מחר זו יכולה להיות הילדה שלכם". והיא צודקת. קל לנו להזדעזע מהכותרות. קל לזעום ברשתות. קשה יותר לשאול את עצמנו איך הגענו למצב שבו ילד או ילדה בישראל של 2025 חווים על בשרם אלימות – רק כי ההורים שלהם שונים.

כחירשת מלידה, כבת להורים חירשים, וכאם בעצמי לילדים חירשים – אני מכירה את המורכבות הזו מכל זווית. לא צריך לחוות אלימות פיזית כדי להבין את האלימות שהיא פוגשת כל הזמן, בשקט, ביומיום. מספיק להקשיב. באמת להקשיב. לסיפורים שהחברה שלנו מעדיפה להחליק: המבטים, הלחישות, ההנחות הסמויות על "מה כבר אפשר לצפות ממי שהוא קצת אחר".

הדרת האחר

וזה לא נעצר רק בחירשות. זה צבע עור. זה מבטא. זו מגדריות. זו שונות – פיזית, קוגניטיבית, תרבותית. כל מה שחורג מקו האמצע, הופך מטרה. אדרבא, אנחנו אוהבים לדבר על קבלת האחר. אנחנו פחות אוהבים להודות עד כמה אנחנו מתקשים ליישם את זה בפועל. מחקרים מראים שמרבית ההורים בישראל לא מעוניינים שילדם ילמד בכיתה אחת עם ילד בעל מוגבלות. לא רוצים לגור לידו. לא רוצים שהם יהיו יחד באותו חוג. זה לא נובע משנאה. זה נובע מפחד. אבל הפחד הזה – הוא בדיוק מה שמוליד את האלימות שממנה אנחנו מתחלחלים.

"מחקרים מראים שמרבית ההורים בישראל לא מעוניינים שילדם ילמד בכיתה אחת עם ילד בעל מוגבלות. לא רוצים לגור לידו. זה לא נובע משנאה. זה נובע מפחד"

 

בתקופה שכיהנתי בכנסת, קידמתי לא מעט תיקוני חקיקה למען נגישות. אבל נגישות, חשוב להבין, איננה רק רמפה או כתוביות. נגישות אמיתית נמדדת ברוח. והיא מתחילה בחינוך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להתייחס לאירועים כאלה כאל תקריות בודדות. זו לא בעיה של "כמה ילדות בריוניות". זו בעיה של תשתית. של שפה. של ערכים. של הנהגה. זו בעיה של הסיפור שאנחנו מספרים לדור הבא – על מה זו חברה, ועל מקומו של כל אדם בתוכה.

כל ילד וילדה צריכים לדעת ולהרגיש שהם שייכים. לא רק בזכות המשטרה, אלא בזכות השכונה, המורה, והחברים לספסל הלימודים. והגנה כזו לא מתחילה כשמישהו כבר שוכב על הרצפה. היא מתחילה הרבה קודם – בשיעור חברה, בשיחה בבית, בקבלת החלטות מודעת מצד הורים ומחנכים כאחד. הדרישה לתגובה פלילית היא ברורה ומובנת מאליה. אבל היא לא מספיקה. אם אנחנו באמת רוצים שמקרה כזה לא יחזור, אנחנו צריכים להסתכל פנימה. ולעשות חשבון נפש ציבורי.

"זו לא בעיה של 'כמה ילדות בריוניות'. זו בעיה של תשתית. של שפה. של ערכים. של הנהגה. זו בעיה של הסיפור שאנחנו מספרים לדור הבא"

 

השינוי לא יקרה ביום. אבל הוא חייב להתחיל מחר בבוקר – עם תוכניות לימודים שמעודדות אמפתיה, לא רק הישגיות. עם הורים שמדברים עם ילדיהם לא רק על מבחנים, אלא גם על מוסר, על אנושיות. עם תקשורת שלא מחפשת "זווית מרגשת" – אלא מציפה את עומק השבר. את הילדה הזו כבר לא נציל מהטראומה. אבל את הילד או הילדה הבאים, אולי כן. וזה בידיים שלנו. הם צעקו לה: "מי יבוא לעזור לך?" אז הנה התשובה: אנחנו. החברה כולה. לא כטובה – כחובה.