תגידו, לא דפקתם אותנו מספיק? עוד צעד מסוכן כלפי נשים

השבוע דווח כי תת־אלוף (מיל') מהרן פרוזנפר צפוי להתמנות לראש אגף התקציבים באוצר, אחד התפקידים המשפיעים ביותר בממשלה. מי שממלא את התפקיד הזה לא רק מנהל אקסלים: הוא קובע את חלוקת הכסף של מדינת ישראל, מעצב מדיניות חברתית, כלכלית ופוליטית בפועל, ובמידה רבה, משפיע על איך תראה המדינה דרך התקציב.

>> דנה אינטרנשיונל צודקת. כמה עוד אריות יובלו כמו צאן לטבח?

נכון להיום, לא מכהנת אף אישה בהנהלת משרד האוצר. אפס נשים. לא בראש אגף התקציבים, לא באגף החשב הכללי, לא בהנהלת המשרד, לא סביב שולחן קבלת ההחלטות. וזה לא חדש. זו לא תקלה. זה דפוס. 

הדרת נשים מצמתי הכוח הכלכליים בישראל היא לא אנקדוטה, היא שיטה, שמשאירה את קבלת ההחלטות הכלכליות בידיים גבריות בלבד – תוך התעלמות סדרתית מהפערים המבניים הקיימים בין נשים לגברים בשוק העבודה, בפנסיה, בהורות, בעוני ובבריאות.

תקציב מוטה

כאשר אין נשים בחדר, התקציב כולו מוטה. מי שגוזר את הקופון, מחליט על הקצבאות, חותך בשירותים או משקיע בפריפריה  עושה את זה בלי לשמוע קול נשי. בלי להבין את המציאות של נשים שחיות אחרת, מרוויחות פחות, עובדות פחות שעות, נושאות בנטל הטיפול בבית ומופלות גם בפנסיה.

השיטה הזו היא הטיה כלכלית מסוכנת. במדינה שבה נשים הן מחצית מהאוכלוסייה, ואף יותר מכך בכוח העבודה, בלתי נתפס שאין אפילו קול אחד שמייצג את החצי הזה במשרד שאחראי לחלוקת העוגה. רפורמות כלכליות מתקבלות בלי לבדוק את השפעתן על נשים. תקציבים מחולקים בלי ניתוח מגדרי. משברים, כמו יוקר מחיה, קריסת גני הילדים או קצבאות הזקנה נבחנים רק דרך העדשה הגברית של שוק העבודה. וזה מייצר מדיניות עיוורת. 

אבל זה לא תמיד היה כך. בעבר היו נשים בהנהגת הכלכלה הישראלית: מיכל עבאדי־בויאנג'ו כיהנה כחשבת הכללית והובילה מהלכים מהפכניים; יעל אנדורן  וקרן טרנר אייל כיהנו כמנכ"לית משרד האוצר; דורית סלינגר ומיכל הלפרין – נשים מוכשרות שהחזיקו במושכות של הרגולציה והמדיניות. הן היו שם כדי לשאול את השאלות שנשים יודעות לשאול. 

"זה לא חוסר תשומת לב, זו בחירה מושכלת להדיר נשים ממוקדי כוח, להשתיק קולות נשיים ולצמצם את נקודת המבט הכלכלית לנקודת מבט גברית, אידיאולוגית וצרה"

 

אי אפשר להתעלם מכך שהיעדר הנשים בצמרת משרד האוצר היום אינו מקרי. הוא תוצאה ישירה של מדיניות שמתעדפת נאמנות פוליטית על פני מקצועיות מגוונת, ומקבלת החלטות עם אפס רגישות לשוויון. כשבראש המשרד עומד שר שמצהיר בגלוי שמתנגד לשירות נשים ביחידות מעורבות, וכשבקדנציה שלמה לא מונתה אף אישה לעמדה בכירה באוצר – זה לא חוסר תשומת לב, זו בחירה מושכלת להדיר נשים ממוקדי כוח, להשתיק קולות נשיים ולצמצם את נקודת המבט הכלכלית לנקודת מבט גברית, אידיאולוגית וצרה. ומי שמשלמות על הבחירה הזו הן אנחנו, כל יום מחדש.

כי זו הנקודה: כשאין אף אישה בשולחן קבלת ההחלטות, שמבינה איך נראים החיים עצמם, התקציב מפספס את מי שהוא אמור לשרת. התקציב לא רואה את הנשים שמתחלקות בשתי משרות: אחת בשכר, ואחת בבית. הוא לא רואה את המורות שנשחקות, את המטפלות שמרוויחות שכר מינימום, את נשות המילואימניקים שנפגעו, את הסבתות שנטשו את הפנסיה כדי לשמור על הנכדים או את האימהות שבחופשת הלידה. 

השאלה היא מתי מישהו, או מישהי, יעצרו רגע וישאלו: איפה אנחנו? ובאיזה עולם אפשר לדבר על שוויון הזדמנויות, על כלכלה חכמה, בלי שנשים ישבו ליד השולחן שבו הכל מתחיל?

הכותבת היא רו"ח ענבל גלבוע אמיר, מנכ״לית בונות אלטרנטיבה