במקום שבו הזיכרון של נשים נמחק, זה התפקיד שלנו לזכור

התיק של שי-לי עטרי נסגר לפני ארבעה ימים, שנות אור במונחי עיתונות וכותרות, בטח במדינה המסובבת הזאת. ועדיין, במקום שבו תיק כזה נסגר מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין, ולא בקביעה שלא בוצעה עבירה, זה התפקיד שלנו לפתוח שוב ושוב את הנושא. 

בשנים האחרונות כולנו ליווינו את עטרי מאז שסיפרה כי נאנסה, ואת נעמה שחר, שהצטרפה אליה וסיפרה גם היא על עבירות מין שלדבריה ביצע בה יובל וילנר. התיקים נסגרו מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין. בין הפרטים שעלו בעדויותיהן היו מצבה של עטרי בבוקר שאחרי, והיומן של שחר, שבו תיעדה את שאירע באותו ערב. שחר סיפרה גם כי ראתה ברשותו שקיק זיפלוק קטן ובו אבקה לבנה.

בישראל של 2026, הייתי מופתעת ברמה של בוז'י-הולך-לישון-ומגלה-שהפסיד אם תיק כזה היה מסתיים בכתב אישום

 

אבל בישראל של 2026, אני חושבת שהייתי מופתעת ברמה של בוז'י-הולך-לישון-ומגלה-שהפסיד, אם תיק על עבירת מין חמורה, שבו עלה גם חשד לשימוש בסם אונס ושנחקר שנים אחרי האירוע הנטען, היה מסתיים בכתב אישום.

גן עדן לעבריינים?

להפך, אם הייתי גבר שמחפש לנצל נשים, זאת תכלס תקופה די טובה לחפש דילר. תגידו לי, יש זמנים טובים יותר להיות עבריין מאשר בימי בן גביר? משום מה, קשה לי להיזכר בכותרת על תוכנית לאומית למלחמה בסמי אונס שעשתה רעש כמו התוכנית למשול על תנינים.

ואם לא הבנתן למה קפצתי לחיות יאור, זה כי בסוף, קורבן העבירה, מי שיכולה להיות אנחנו או החברה הכי טובה שלנו, נמצאת בקצה של שרשרת. בשרשרת הזאת, צריך לטפל. בעולם מתוקן – צריכים להיות שוטרים שיודעים לזהות נשים במצוקה, גם כשהן מגיעות לתחנה וגם כשהן מתקשרות לבקש עזרה, לקבל דיווח על אונס בלי לדפוק לך על הדרך גם האשמת קורבן, לדאוג שחדר אקוטי יהיה נגיש לך כשאת זקוקה לו, ושבכלל תדעי שהוא קיים. צריך להכשיר רופאות ורופאים שיודעים לבדוק אותך בהתאם, לתת הדרכות לברמנים, מאבטחים במועדונים, עורכי דין ושופטים ובעצם תמיכה בכל מי ומה שיכול למנוע מנשים צעירות ליפול למארב של טינופת אנושית, ואם היא כבר נפגעה, אז לשמור על כבודה, על פרטיותה ועל הנפש שלה.

כן, יש פה הרבה מעבר ל"לשמור על הכוס שלי", אנחנו לא מדברות רק על מערכת יחסים בין אישה לדייט שלה, אנחנו מדברות על מערכת יחסים בין אישה למדינה שלה. אנחנו משלמות את המיסים הבלתי נסבלים שלנו, המדינה בתמורה מתחייבת לתת לנו שירותים הוגנים וסבירים, כמו למשל, לחקור עבירות מין כמו שצריך, לאסוף ראיות בזמן, וכשיש די ראיות, להעמיד לדין את מי שפגעו בנו ולדרוש עבורם עונשים משמעותיים. אני לא בטוחה שזו בקשה גדולה מדי. 

והכי מתסכל הוא שבמצב כזה, מלבד להקליד אותיות על מחשב ולמסור לנשים שאינני מכירה חיבוק וירטואלי, נדמה שאין לי הרבה מה לעשות. הן יצטרכו להמשיך מכאן בחייהן, ואני רק מקווה עבורן שהן יצליחו לעשות את הדבר שהוא אולי הנקמה המתוקה ביותר: לחיות חיים טובים, מלאי שלווה, נחת, חמלה ואהבה עצמית, כי את האהבה מכולנו כבר יש להן.