אלוהים לא מרחם על ילדי הגן – וגם לא על הלב של ההורים שלהם

"ריססה חומר ניקוי לעבר הפעוטות, דחפה פעוט בחוזקה עם כיסא, הטיחה ראש בצלחת". כותרות של התעללויות בגני ילדים הן הכי מצלקות. אני באמצע יום עבודה עמוס, וברקע עוד פרשת התעללות בגן ילדים – הפעם בנתניה – מתפוצצת בכותרות. עוד ילדות וילדים קטנים שעוברים גיהנום בזמן שאנחנו בעבודה, מדמיינות אותם משחקים בבובות. מה נשאר מרסיסי הלב, בכל פעם שפרשה כזו נחשפת? הכותרת הזאת, כמו קודמותיה, היא המציאות האיומה והאכזרית שלהם והשגרה המזוויעה שלנו. וזה באמת חרא של הרגל.

אני עוזבת את הלפטופ לשתות רגע כוס מים, לנשום שנייה. לבלוע את הדמעות. שוב מכה בי הידיעה שגילאי 0 עד 3 בישראל הם שטח הפקר. אין פיקוח או רגולציה. יש הורים מותשים שנושאים הכל, גם את המחיר וגם את החרדה. אנחנו משלמות אלפי שקלים בחודש על גנים פרטיים, בתקווה שהם טובים יותר, בטוחים יותר, אנושיים יותר. ובסוף, סייעת בת 22 מרשה לעצמה לרסס חומר ניקוי לעבר פעוטות. אם יש מקום לקלל, זה הרגע. להיות הורה בישראל לילדים בגילאי גן זה אומר לחיות בחרדה תמידית. תחושת ערפל קיומית של איפה הילדה שלי עכשיו, מה היא עושה, מי מדברת אליה, איך ניגשו אליה כשבכתה? חיבקו אותה, ניחמו אותה או שתפסו לה את היד חזק מדי?

להפקיד את הלב בגן

הבוקר, תוך כדי שאני קולעת לבת שלי בת הארבע צמה, בתוך לו"ז בלתי אפשרי, היא אומרת פתאום: "אני לא רוצה ללכת לצהרון. הסייעת X צועקת עליי". אני עוצרת, מנסה להבין, זו לא הפעם הראשונה שהיא מזכירה את השם הזה. אני שואלת מה היא אמרה לה. היא ממלמלת בשקט מתחת למוצץ: "שאני מלכלכת את הגן". 

"להיות הורה בישראל לילדים בגילאי גן זה אומר לחיות בחרדה תמידית. תחושת ערפל קיומית של איפה הילדה שלי עכשיו, מה היא עושה, מי מדברת אליה, איך ניגשו אליה כשבכתה? חיבקו אותה, ניחמו אותה או שתפסו לה את היד חזק מדי?"

 

כמו כמעט בכל בוקר, אני לוקחת אותה לגן בלב כבד. שמונה השעות הבאות יהיו מחוץ לטווח הראייה והשמיעה שלי. אני לא באמת אדע מה עובר עליה. מי צעקה עליה, מי הרימה עליה את הקול, מי לחצה חזק מדי את כף היד הקטנה שלה, מי אמרה לה בטון מאיים: "למה את תמיד חייבת להתנהג ככה?!". ברור שזו לא רק שאלה של מכות או ריסוס חומר ניקוי. גם מילים פוגעות. גם הדרך שבה נאמרים דברים. גם הטון, המבט. יש קשת רחבה של התעללות, והרבה ממנה מתקיימת מתחת לרדאר.

הילדים שלנו לפעמים אומרים שהם לא רוצים ללכת לגן. אנחנו שומעות, מניחות, מסבירות לעצמנו. אבל עם כל פרשה חדשה כזו שמכה בנו, הלב חוטף את הגונג הזה מחדש, והאמון שלנו כהורים מתערער. כמה אפשר להדחיק את הפחדים האלה ולהמשיך בשגרה, רק כדי לגלות ש-מה? אנחנו מפקידות את הגורים שלנו בידיים זרות, בגיל הכי רך, שברירי וחשוף – איך אנחנו אמורות להמשיך לתפקד, להתרכז בעבודה, להתפלל לאלוהי שומרי הגן שהכל יהיה בסדר. אבל מה קורה כשזה לא בסדר?

"עם כל פרשה חדשה כזו שמכה בנו, הלב חוטף את הגונג הזה מחדש, והאמון שלנו כהורים מתערער. כמה אפשר להדחיק את הפחדים האלה ולהמשיך בשגרה, רק כדי לגלות ש-מה?"

 

עכשיו אחת בצהריים. שעת הקצה של הגננות. הזמן שבו הילדים אמורים לישון והן רק רוצות שיניחו להן לעשן את הסיגריה שלהן בשקט. נכון, לא כל גננת היא כזו. יש גם גננות מלאות אהבה, סבלנות וחמלה. אבל מספיק אחת שלא כדי לרסק עולמות שלמים. מה אם ילדה אחת ברגע זה לא מצליחה להירדם? מה יקרה לה? מה היא תחטוף בגלל שהיא בת שנתיים ועדיין לא יודעת להגיד "אני לא עייפה"? הפרשות שנחשפות ומגיעות לכותרות הן רק קצה הקרחון. זה רק מה שנתפס בעין המצלמה, מה שהצליח לחדור את שתיקת הפעוטות. אבל מה עם כל מה שטרם נחשף? מה עם כל הילדים שעוברים את סיוט חייהם יום אחרי יום? החיים של המשפחות שנפגעו לא יחזרו להיות מה שהיו. הפחדים שלנו כהורים לא יתפוגגו כל כך מהר. אנחנו חיות עם פחד יומיומי ומנומנם, שהפך כבר מזמן לשגרה שמתעוררת כשעוד פרשה נחשפת. ואחרי התעללות בילדים, זה כנראה החלק הכי נורא.