"ידעתי בדיוק מה המחיר שהגוף שלי עלול לשלם": סיפורה של פונדקאית דתייה

אחרי ארבעה ילדים והריונות לא פשוטים, תהל אברמוביץ' החליטה לשאת תינוק עבור זוג שלא יכול להביא ילד לעולם. בטור אישי היא מספרת על המחיר הפיזי והנפשי, על השאלות של הילדים ועל הרגע שבו הבינה שהכל היה שווה את זה
הייתי בסך הכל בת 21 כשישבתי עם תומר, אז הוא היה עדיין החבר שלי, בבית קפה בירושלים וזרקתי לו כבדרך אגב: "יש לי שני חלומות: לאמץ ילד, ולהיות פונדקאית". תומר, ברוגע שמאוד אופייני לו, אמר: "יאללה, סבבה". הרצון הזה לא נולד אצלי משום מקום: אני הבכורה מתוך חמישה אחים, ליוויתי את ההיריונות של אימא שלי וראיתי כמה הבאת חיים לעולם היא נס, אבל גם דבר טבעי ופשוט. קראתי על פונדקאות, והמחשבה והרצון לעשות את זה בעצמי פשוט נצרבה בי.
כוכבת "המירוץ למיליון" משתפת בכאב: "עברתי הפלה. שוב"
השנים חלפו, תומר ואני התחתנו, ולאחר שנולדו התאומים שלנו, הבנתי עוד שהרצון הזה, לעזור למי שלא יכול להביא ילד לעולם, הוא לא איזו גחמה, אלא באמת רצון אמיתי שרק מחכה להתממש. לקח לי זמן, נולדו לנו ארבעה ילדים מקסימים עם היריונות לא קלים בכלל. אני סובלת מ"היפרמאזיס", בחילות והקאות קשות במהלך ההיריון וכן קושי בהכלת נוזלים. למרות הקושי, קצת אחרי שילדתי את בננו הרביעי, המחשבה הזו לא עזבה אותי.
הרגשתי שעכשיו זה הזמן. אחרי שיש לי ב"ה ארבעה ילדים מקסימים, אני בשלה לעשות את זה, עם כל ההשלכות, עבור מישהו אחר. ידעתי בדיוק מה המחיר שהגוף שלי עלול לשלם, אבל גם ידעתי איזה אושר מחכה בצד השני למי שנלחמת שנים על החלום לחבוק ילד משלה. תומר, לשמחתי, היה איתי לחלוטין. כמשפחה דתית ביישוב קהילתי, וידאנו שהכל מגובה הלכתית ושמחנו מאוד לפגוש פתיחות וחיבוק גדול מהסביבה שלנו.
התחלתי לחפש איך לעשות את זה. ישבתי וחייגתי לכל מני סוכנויות, אבל השיחות הרגישו לי טכניות מדי, ואני בכלל חיפשתי מקום שיראה את הלב שלי. באיזשהו שלב הגעתי לעמותת "אושרי", גיליתי שזו העמותה היחידה בארץ להנגשת פונדקאות ללא מטרות רווח. מהשיחה הראשונה הרגשתי עטופה, בצורה הכי מקצועית ורגישה הם גרמו לי להרגיש שהכל מטופל שדואגים לי, דואגים לתהליך, ממש סוג של עוגן והרגשתי שאני בידיים של אנשים שבאמת פועלים מתוך שליחות. בעמותה עזרו לנו למצוא זוג שהתאים לנו והחיבור היה מיידי ומרגש.
אני זוכרת את הרגע שבו התקשרו מהעמותה לספר שמצאו לנו זוג. הייתי בגן השעשועים עם הילדים והלב שלי כמעט יצא מהמקום מרוב התרגשות. בפגישה הראשונה, אחרי המבוכה הראשונית, השיחה זרמה כל כך עד שמצאנו את עצמנו ממשיכים לארוחת ערב ספונטנית של כמה שעות. הרגשתי שהם רואים אותי כאדם, ולא רק כמי שנושאת עבורם היריון. כשהגענו להחזרת העובר, האם המיועדת עמדה לצדי והחזיקה לי את היד. ב"ה, ההחזרה הראשונה נקלטה.
"אימא, אנחנו מוסרים את אח שלנו?"
לילדים הסברנו בצורה הכי פשוטה: "הבטן של אימא היא כמו תנור חם שעוזר לאפות עוגה למשפחה שאין לה תנור משלה". ברגע שסיפרנו להם הם קצת נלחצו ושאלו הרבה שאלות. השאלה הראשונה היתה "אנחנו מוסרים את אח שלנו?" הסברנו להם שהתינוק לא ייראה כמו המשפחה שלנו אלא כמו ההורים שלו, ושכולנו שותפים ביחד למצווה ענקית לעזור למשפחה אחרת. הם נרגעו, באמת הבינו, התרגשו וסיפרו לחברים ואנשי צוות במסגרות שכל המשפחה עושה מצווה ועוזרת למשפחה אחרת לקבל ילד.
כמה שבועות אחרי ההחזרה התחילו הבחילות וההקאות הקשות. התרופה שאני נוהגת לקחת הייתה במחסור בארץ, ונאלצנו לחפש קופסה פה וקופסה שם. גם הזוג נרתם לעזור. בלי התרופה שמצליחה להקל עליי, ההיפראמזיס היכה בי בעוצמה. היו רגעים שמצאתי את עצמי פשוט בוכה, אבל כל בחילה והקאה הזכירו לי בשביל מה אני עושה את זה.
בחודשים האחרונים של ההיריון תומר גויס למילואים, ואני מצאתי את עצמי עם ארבעה ילדים קטנים, בטן שהולכת וגדלה וחולשה גדולה. זה לא היה פשוט, אבל לרגע לא התחרטתי. המשפחה והקהילה שלנו התגייסו לעזור ולא השאירו אותנו לבד.
הבטן התרוקנה בבת אחת, ההורמונים השתוללו והרגשתי ריקנות פיזית ונפשית, בזמן שהשגרה עם ארבעה ילדים לא עצרה לרגע
ואז, יומיים אחרי שתומר השתחרר מהמילואים, הגיעה בשעה טובה הלידה. הכל התפתח במהירות שיא ותוך פחות משעה מרגע שהגענו לבית החולים התינוק היה בחוץ, בריא ושלם ב"ה. ההורים לא הספיקו להגיע ללידה והגיעו כעשרים דקות אחריה. ההורים נכנסו לחדר, לפני שהם בכלל ניגשו לעריסה, ניגשו אלי, שאלו לשלומי, ואז ניגשו בהתרגשות רבה לבן שלהם.
ברגע שראיתי אותם מחזיקים את התינוק בפעם הראשונה, הרגשתי תחושה של שלמות, לא היה שם שום כאב של פרידה. ידעתי מהרגע הראשון שהתינוק הזה הוא לא שלי, הוא עבורם. אבל הקושי האמיתי הגיע דווקא אחרי הלידה. הפרידה מהתינוק הייתה טבעית עבורי, בעוד שהשהייה לבד בחדר בבית החולים והחזרה הביתה היו מורכבות הרבה יותר. הבטן התרוקנה בבת אחת, ההורמונים השתוללו והרגשתי ריקנות פיזית ונפשית, בזמן שהשגרה עם ארבעה ילדים לא עצרה לרגע. הבנתי שלא הכנתי את עצמי מספיק לתקופה הזאת, ושאני זקוקה לעזרה כדי לעבד את החוויה. הליווי הפסיכולוגי שקיבלתי עזר לי לנחות, לעכל את מה שעברתי ולחזור לעצמי. הייתי רוצה שיותר נשים ידעו שזה בסדר, ואפילו נחוץ, לבקש עזרה גם אחרי מסע כזה. את הריקנות ההורמונלית והפיזית שלאחר הלידה ליוותה שוב המעטפת של עמותת אושרי, שדאגה שארגיש מחוזקת גם כשהמסע הסתיים. כשחזרתי הביתה, לילדים שלי, הבנתי שכשאדם מוכן לצאת מאזור הנוחות שלו כדי להעניק למישהו אחר, הוא לא מחסיר מעצמו דבר, הוא רק מתמלא.