הרהורים מהממ״ד: מה לעשות עם עוברים קפואים במדינה מוכת טילים?

אני יודעת שליטרלי יכול בשעה זו לרחף עליי טיל. אבל בנוסף לכך, מרחפת עלי גם שאלה הרת גורל, שאסותא הנחיתה עלי כאיראן ביום בהיר: "מה לעשות עם העוברים הקפואים שלך, גבירתי?", וזאת די הבעיה, כן? מאז טיפולי הפוריות הראשונים שלי עבר מעל עשור – וכעת אני כבר "גבירתי".

>> "הקלות" בהנחיות: לכו לעבודה אבל תשאירו את הילדים בבית

ברגע זה, יש בביתי שלושה ילדים שטוענים שהם שלי, ועושים ביניהם אולימפיאדת מלחמה, כשכל אחד מהם מתמקצע בתחום אחר: קפיצה לגובה על ספות, פיזור פירורים למרחק, והחלקה על צעצועים בטעות. ואם לא הבנתן מהתיאור הזה – מספיק לי ממש 3 ילדים. מה זה מספיק, מ-ס-פ-י-ק.

רק שלגבירתי עדיין יש רחם מתפקד וגבירתי פאקינג גרה במדינת מלחמה כאשר בכל רגע עשוי להיחרב עליה עולמה וגם תקרתה, ומרוב המצב הדפוק הזה היא עברה לדבר על עצמה בגוף שלישי, ומכל זה היא עדיין לא יודעת איזו אופציה לבחור.

לשמור או להשמיד, זאת השאלה

בית החולים הציב בפניי שלוש אפשרויות: 1. לשמור לעוד חמש שנים (ביי ביי 816 שקל). 2. להשמיד (ביי ביי סיכוי לעוד ילד אי פעם). 3. לתרום למחקר (עם הבטחה שלא יבוא אליי נהוראי עוד 20 שנה ויגיד "מה נשמע אמא, תביאי כסף").

עכשיו, לא משנה למי תפנו להתייעצות, תקבלו תשובות סותרות. וניסיתי. בגדול, רוב האנשים היו פשוט מזועזעים ממחשבות שהעזתי להעלות בקול: "עכשיו יש לי שלושה ילדים, אבל מה אם בעתיד כבר לא יהיו לי שלושה ילדים?", "מה אם אחרי טרגדיה אפשרית אצטרך עוד ילד כדי להרגיש סיבה לקום בבוקר"? אגב, השאלות האלה מאז ומתמיד מלוות אותי, יותר נכון מאז גיל 21, שם נהרג החבר הכי טוב שלי וראיתי מה קרה להורים והאחים הנפלאים שלו שנשארו מאחור. עכשיו, ברור שילד חי הוא לא תחליף לילד מת, אין שאלה. אבל לכו תדעו מה הנפש שלכן תצטרך בעת משבר – שבמדינה רגילה לא היו חושבים עליו כלל, ובמדינה הזאת, שנמצאת בעשירייה הראשונה במדד האושר העולמי, חושבים עליו כל שעה עגולה כשנכנסים לממ"ד (שגם הוא כבר לא מגן עלינו), או פשוט כששומעים אופנוע עובר ברחוב והלב קופץ.

ברור שילד חי הוא לא תחליף לילד מת. אבל לכו תדעו מה הנפש שלכן תצטרך בעת משבר – שבמדינה רגילה לא היו חושבים עליו כלל, ובמדינה הזאת, חושבים עליו כל שעה עגולה כשנכנסים לממ"ד

ולמרות שאם יפתחו לי עוד פעם את הבטן בקיסרי, אני מעדיפה לתרום לא רק את העוברים, אלא גם את גופי למדע, ולמרות שאם אעבור עכשיו שוב את הכאבים של החודש הראשון אתן כבר יכולות להזמין לי מקום מעכשיו לשלוותא, ולמרות שאם אני חושבת על לקום בלילה לתינוקת אני כבר קורעת ורידים וחבילת במבה, אני כבר אשלם את 816 השקלים כ"ביטוח" ניהול סיכונים בישראל. ואיך אומרים נציגי הביטוח אחרי שתפרו אותך והחתימו? "שלא נצטרך".

זה שאני מסכימה להוציא כמעט אלפייה על מקפיא לא מפתיע בכלל, כי זה הנוהל בישראל עם הטיל הראשון: הולכים למקרר בסופר, ממלאים את העגלה, משלמים יותר מדי כסף על דברים שאין באמת כוונה לאכול, ומקסימום, שילך בעתיד לפח. או למחקר.