לא חיכיתי שאבא שלי יצא מהשבי, חיכיתי שהשבי ייצא ממנו

בארגז זיכרונות הילדות שלי, יש אוסף ציורים שציירתי בכיתה א' על סיפורי התנ"ך, את כל התעודות שאי פעם קיבלתי מבית הספר, אוסף צדפים אקראי ודיסקים של טלנובלה ארגנטינאית וכוכבי דיסני ישנים. בתוך הארגז יש גם תעודה וסיכה שמציינות את כל 852 הקילומטרים שצעדתי בשביל ישראל. את כולם צעדתי לצד קבוצה של פדויי שבי, כחלק מפרויקט "ללכת שבי בשביל ישראל" של עמותת "ערים בלילה". מאז עברו 18 שנה, לשביל ישראל נוספו כמה מאות קילומטרים ולמדינת ישראל נוספו כמה מאות של פדויי שבי.

>> אבא לא יכול לצאת מהתמונה. אבא מת

במהלך המסע, פעם בחודש למשך שנתיים, נחשפתי לסיפורי עדות, זיכרונות אקראיים שסופרו לי מתחת לצילו של עץ אלה, בדיחות שחורות תוך כדי טיפוס על הר שלמה, חוויות קרב מהצד השני של גדר הגבול עם לבנון – ובעיקר נחשפתי לקבוצה של אנשים טובים, עם לב רחב ורגישות אינסוף. רוב הזמן הייתי הילדה היחידה שהתהלכה בין הרגליים של קבוצת האנשים הזו, ביניהם היה גם את אבא שלי, וכמו כולם גם הוא סיפר, התבדח ונזכר באותה חוויה משנת חיים. במשך שנתיים ותשעה חודשים מחייו היה כלוא בתוך צינוק חשוך ומבודד בדמשק, במרחק של לא יותר מ-300 קילומטרים מגוש דן.

אבא שלי נפל בשבי במלחמת לבנון הראשונה, בין השנים 1982-1985 התקיים מאבק להחזרתו שסבתא שלי מרים גרוף נהפכה להיות הסמל שלו. יחד איתה הייתה גם משפחה שלמה שנאבקה, חיכתה שהבן, האח, הדוד או האחיין יחזורו הביתה. אני נולדתי 12 שנה לאחר חתימת העסקה שהחזירה את אבא שלי הביתה. אני לא חיכיתי שאבא שלי ייצא מהשבי, אני חיכיתי שהשבי ייצא ממנו. במהלך חיי לא הצלחתי מעולם לייצר הפרדה בין האדם שהוא והטראומה שהוא חווה לבין אבא שלי, האמנתי שאבא שלי הוא החזק מכולם ובו זמנית הוא היה מצויר בדמיוני כשבוי בצינוק בדמשק.

בעטיפת צלופן של כאב וטראומה

במהלך חייו אבא שילם מחיר פיזי ונפשי גבוה, מחיר שקשה לפרט לסעיפים, ברובו הוא שקוף, חוויה שבמרוצת השנים למדינת ישראל קל לשכוח ולשים בצד. כשחייל נופל בשבי האירוע מצטייר ככישלון, וזה לא הולך יד ביד עם תסביך הגיבור של מורשת הקרב הישראלית. עבורי אבא שלי הוא גיבור, בכל נשימה ובדיחה, בכל חיבוק ובכל זיכרון, כל אחד מהם עטוף בצלופן דק ושקוף של כאב וטראומה. במהלך חיי, מבלי שביקשתי נהפכתי להיות נציגה של הסיפור המשפחתי, ובפרט חווית השבי של אבא שלי. גיליתי עד כמה קל לאנשים לשאול שאלות על הבלתי יתואר, לצפות ממני להחזיק את משקלן של מילים כה כבדות כמו צינוק, עינויים, שגעון, תקווה או פחד מוות.

תקופות רבות מחיי היה לי קל לספר לאנשים את אותם הדברים שאפשר למצוא בויקיפדיה. לפני שלוש שנים החלטתי שאני מוכנה לספר את הסיפור מנקודת המבט שלי, להכיר את החוויה של סבתא שלי, ולנסות להבין מה קורה למשפחה שמצטרף אליה בן משפחה נוסף – השבי. הוצאתי מהבוידם יומנים שסבתא שלי כתבה במהלך המאבק שלה, בהם היא מתעדת כל הפגנה או שיחת טלפון, כל מכתב שהיא כתבה לאבא שלי ומעולם לא הגיע אליו. היא שפכה אל הדף את ליבה, ודרך הדפים והמילים שלה קיבלתי תשובות לשאלות שמעולם לא ידעתי שהיו לי.

שלום ונשיקות

המילים של סבתא מרים הובילו אותי למצוא גם את המילים של עצמי, תוך כדי הקריאה ביומנים שלה נתקלתי ביום בו היא מספרת שנחתמה עסקה שאבא שלי לא כלול בה. היא מתארת את שיחת הטלפון שמודיעה לה כי שישה שבויים הולכים לחזור הביתה, אבל לא יוסקה, לא הבן שלה. באופן קוסמי כזה או אחר, התאריך שכתוב בפינת הדף הוא אותו היום בו נולדתי. זה הרגע שבו הבנתי שהסיפורים ששמעתי מאבא שלי, והחוויות שקראתי מיומניה של סבתא שלי, קשורים בחיבור בלתי נפרד גם לנקודת המבט שלי. מתוך מאות המכתבים שסבתא מרים כתבה ביומניה, את רובם היא פתחה או חתמה במילים "שלום ונשיקות".

עם הזמן השבי נוזל למגירות עמוקות של הנפש, שם הוא מתקיים לו ברקע של החיים עצמם. כמו לכל דבר בחיים, לא קיים מדריך להתמודדות עם פוסט טראומה, ובאופן ספציפי הדרך לחיות לצד טראומה שעם הזמן הופכת להיות בלתי נראית. אין את הדרך לדעת איך אפשר לעכל במערכת הרגשית חוויה מיותמת מאנושיות שאפילו הדמיון לא מעוניין לגעת בה. בימים אלה אני מלמדת את עצמי איך להשלים עם חוסר היכולת לגעת בכאב כשהמציאות לא מפסיקה לדפוק לי בדלת, כי המציאות כואבת ובלתי נסבלת. אין דרך אחת להתמודד איתה, אין מילות קסמים או תשובות חד משמעיות. אפשר רק לזכור לנשום ולחבק, ליהנות מהחופש שקיים בדברים הקטנים, לזכור לתת מקום ולייצר שדות בלתי נגמרים של חופש.

ההצגה "שלום ונשיקות" מאת עדי גרוף, העוסקת בחוויותיה כבת לפדוי שבי ובמפגש עם אותם יומנים של סבתא, תתקיים בתיאטרון הבית (נעם 5, יפו) ב-31.3 וב-1.4. לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

הכתבה פורסמה לראשונה באתר "טיים אאוט"