הפלות, שמירת היריון ולידת חירום: עדי אולמנסקי חושפת את המסע הכואב בדרך לאימהות

לפעמים אני מסתכלת בתמונות ישנות שלי ולא מצליחה לזהות מי מביטה בי משם. השיער הכחול הארוך, האיפור הכבד, הבגדים החשופים – מדגמנת אטיטיוד של פופסטאר עם מבט עצוב בעיניים. לאורך תקופה ארוכה זאת באמת הייתי אני. אף מנהל או יח"צן לא הכניסו אותי לדמות – החיצוניות הייתה בסך הכל סממן של הפנים. הייתי מישהי שכביכול יש לה את כל מה שרצתה; החיים שלי סבבו כמעט לגמרי סביב המוזיקה, הופעות וטורים באירופה, כתבות ושיתופי פעולה עם מוזיקאים שאני מעריצה. הכול דהר קדימה, אבל בפנים זה הרגיש שאני תקועה ותלושה בו־זמנית.

>> ואז המנהל אמר לי: "לחתום עם מישהי שהולכת ללדת זה כמו לחתום עם נכה"

לבנות בית

בין שדות תעופה, לחדרי חזרות וצילומים, התגנבה אליי לאט תובנה עקשנית שלא הסכימה לשחרר: אין לי בית. אני נוודית בעולם. אני מבלה לילות לבנים של אלכוהול, מוקפת באנשים, אבל בעצם כל מה שאני צריכה הוא עוגן.

עצרתי את הקרוסלה המטורפת שהיו החיים שלי. מחקתי מהפלטפורמות חומרים ישנים שהרגשתי שאני כבר לא עומדת מאחוריהם, ונכנסתי לתקופה של התכנסות ויצירה חדשה – ולראשונה, בעברית. העמקתי עוד ועוד בהפקה המוזיקלית, תחום שנשלט עד היום כמעט באופן מוחלט על ידי גברים, והחלטתי להתחיל להעביר את הידע שלי הלאה לנשים כמוני בתחילת הדרך. סוף סוף הרגשתי שכל החלקים מתחברים.

ואז הגיעו ההיריונות. הם לא היו סיפור פשוט ומתקתק כמו באינסטגרם. היו אכזבות, הפסדים, הפלות (ברבות), בדיקות שלא נגמרות. הגוף שלי לימד אותי שיעור חדש על שליטה, או יותר נכון, על ההיעדר שלה. בדיוק כשעמדתי לחגוג עוד שיא, הופעת השקה לאלבום חדש שחלמתי עליה חודשים, נאלצתי לבטל ברגע האחרון בגלל שמירת היריון. הייתה שם תחושת פספוס מטורפת, אבל גם תזכורת חדה למה באמת חשוב.

"ואז הגיעו ההיריונות. הם לא היו סיפור מתקתק כמו באינסטגרם. היו אכזבות, הפלות, בדיקות שלא נגמרות. הגוף לימד אותי שיעור על שליטה, או יותר נכון, על ההיעדר שלה"

 

היקום שלח לי ילדה שאני כל עולמה כרגע (ואבא שלה גם כמובן), וזאת ההזדמנות שלי לעשות תיקון ולנסות להעניק לה את כל מה שהרגשתי שלי לא העניקו. עומר נתנה לי סיבה לקום בבוקר, לצאת מהתחת של עצמי ולתת מעצמי בשבילה. היא פיקסה אותי, דייקה אותי, והקיום שלה עזר לי לנסות להשתפר כבנאדם.

להיות אימא

ואז מהר מאוד הגיע ההיריון השני. אמרתי לעצמי: יאללה, הפעם בע״ה יהיה לי הריון שקט ו"רגיל". אז זהו, שלא. בשלב כלשהו רופא הנשים שלי הודיע לנו שזה רק עניין של זמן עד שאצטרך להתאשפז לשמירת הריון, ושלא בטוח בכלל שהעוברית תחזיק מעמד. עולמי חרב עליי, אבל החלטנו שנלחמים על זה, ומה שיהיה, יהיה. גם ככה אין לנו שליטה על כלום.

הגיעה השעה ואושפזתי. זאת הייתה אחת החוויות הכי קשות שהיו לי, כי הרגשתי שאני נקרעת מעומר, שעוד לא הייתה בת שנתיים ואין לה שום דרך להבין לאן אמא נעלמה. במקביל לחשש על ההיריון הנוכחי, היו לי גם רגשות אשם שאני עלולה לגרום לה לטראומה.

"כמעט חודש הייתי במחלקת הריון בסיכון, 24/7 מחוברת למוניטור. הרגשתי כאילו אני בכלא – מפוצצת הורמונים וחרדות. ואז, דווקא מתוך התהום הזו, התחלתי לכתוב"

 

כמעט חודש הייתי במחלקת הריון בסיכון, 24/7 מחוברת למוניטור. הרגשתי כאילו אני בכלא – מפוצצת הורמונים וחרדות. ואז, דווקא מתוך התהום הזו, התחלתי לכתוב. לילה אחד פשוט פרקתי את כל הבכי, הפחדים והתחושות לתוך הלפטופ, וכתבתי את כל מה שאני מרגישה סביב מה זה אומר להיות אמא: לא רק את האהבה, האושר והאור שהאמהות מביאה לחיי, אלא גם את הצדדים האפלים.

בלילות הארוכים במחלקה עבדתי על הביט עם אוזניות, בזמן שאני מחוברת למוניטור עוברי, והרגשתי שזה הדבר היחיד שמציל אותי ונותן לי איזושהי נחמה. לילה אחד העירו אותי צוות שלם של אחים ורופאים ואמרו שזהו, צריך לטוס לניתוח חירום כדי להציל את העוברית, כי יש האטות בדופק. וככה, בפאניקה מוחלטת, ילדתי בהרדמה מלאה בשבוע 32, חודשיים לפני הזמן, את ליה, הבת השנייה המתוקה שלנו, שבילתה חודש שלם בפגייה.

הבום שהפך לביט

ואז, מלחמה עם איראן. הורידו את כל הפגייה לחניון של בית החולים, ואני יושבת ליד המיטה שלה בזמן שיש בומים מטורפים ותוהה מה עוד יכול לקרות. רק חודשיים אחרי שהשתחררנו הרגשתי בטוחה להוציא את "להיות אמא", כנראה השיר הכי חשוף שכתבתי. מאז שהוא יצא אני לא מפסיקה לקבל תגובות מאמהות שמזכירות לי למה בכלל התחלתי ליצור מוזיקה – כדי לחבר, לפרוק ולהקל על אחרות, בדיוק כמו שהוקל לי כששמעתי שירים של אמנים שאני אוהבת במהלך החיים.

האמהות שינתה אותי. היא לימדה אותי להיות עדינה עם עצמי, וגם יותר חדה. היא חשפה אותי לפחדים העצומים שמגיעים איתה, כאלה שלא יכולתי אפילו לדמיין. כן, זה אתגר אינסופי לשלב יצירה, לילות לבנים של תינוקת, וראש שרוצה להתפוצץ מרעיונות למילים ולחנים, אבל מתוך הצמצום הזה נולד משהו נקי יותר, אמיתי יותר. ועכשיו זה הזמן לחזור לאולפן. אני חולמת על חומרים חדשים, על היפ-הופ חד כמו שאני אוהבת, כותבת ומפיקה בעצמי. רוצה לחזור להופיע, אבל בדרך שמתאימה למי שאני עכשיו – לא כמי שמנסה להוכיח משהו. ולהמשיך לפתוח את הדלת לעוד נשים מוכשרות בתחום ההפקה המוזיקלית.

"האמהות שינתה אותי. היא לימדה אותי להיות עדינה עם עצמי, וגם יותר חדה. היא חשפה אותי לפחדים העצומים שמגיעים איתה, כאלה שלא יכולתי לדמיין"

 

אם יש מסר אחד שאני רוצה להשאיר כאן לקוראות של "את", הוא זה: אל תפחדו לעשות פאוזה. לפעמים לעצור זה לא לאבד – זה למצוא. אפשר להיות אמא וגם אמנית, בת זוג וגם אישה עם חלומות פרטיים. האיזון אף פעם לא מושלם, אבל דווקא בתוך הבלגן מסתתרת הגשמה מסוג אחר – היא אולי נראית אחרת ממה שתכננתן, אבל היא שלכן. וזה בדיוק מה שהופך אותה לשיר הכי יפה שתכתבו.