הרגע שבו שברתי שתיקה: כך הגבתי להטרדה מינית בעבודה

יש רגעים בחיים שמחלקים אותם ל"לפני" ו"אחרי". רובם תופסים אותנו לא מוכנות – לידות, פרידות, אובדן. אבל יש גם רגע אחר, קצר וחמקמק, שמפגיש אותך עם האמת העירומה של העולם. ושל עצמך. אצלי, זה היה הרגע שבו נפרץ המרחב האישי שלי – רגע של השפלה עמוקה, של פגיעה. רגע שבו גבר במקום העבודה החליט שהוא רשאי. שהוא יכול. שהוא מעליי. רגע שבו הוא שכח שאני בן אדם. שיש לי גבול, מרחב, גוף ונשמה.

>> "הייתי אמורה למצוא את אהבת חיי בגיל 17 – אני בת 34 ועדיין רווקה"

זה קרה בשלב מתקדם בקריירה שלי, כשכבר הייתי עמוק בפנים – מובילה פרויקטים, טסה לחו"ל, נחשבת לסמכות מקצועית. האמנתי שאני חסינה. הרי אני כבר אישה בוגרת, חזקה, מוערכת. מה כבר יכול לערער אותי? אבל הטרדה לא שואלת על ותק. לא בודקת כישורים או דרגות. היא פוגעת איפה שאת מרגישה בטוחה.

בהתחלה זה היה "בקטנה": מחמאות שלא במקום, מבטים שננעצים, חיוכים שנמשכים יותר מדי זמן. ניסיתי לשכנע את עצמי שלא צריך להחמיר או לסבך, בטח שלא להרגיש מאוימת. אבל הניסיון מלמד דבר אחד ברור: כשמישהו מרשה לעצמו פעם אחת, הוא ירשה לעצמו גם פעם שנייה. וכשהסביבה שותקת, הוא ימשיך. ואז זה קרה: הנגיעה בירך הפנימית. הרגע הספציפי שבו כל הגבולות נחצו. הרגע שבו קפאתי. הגוף שלי הגיב לפני שהספקתי לחשוב. הלב כבר הבין לאן זה הולך, עוד לפני שהמוח הדביק את הקצב. 

באותו רגע הרגשתי מושפלת, כועסת, מבוהלת. ובעיקר לבד. יש משהו בפגיעות כאלה שמחזיר אותך ישר לילדה שהיית. הילדה שרק רצתה שיראו אותה, שישמרו עליה, שיכבדו. הילדה שלא הייתה בטוחה שמישהו יבוא לעזור. שכבר למדה לרצות, להצטמצם, להידחק לשוליים כדי לא להפריע. ופתאום, דווקא במרחב העבודה, המקום שבו הייתי מזי הגדולה, הבטוחה, זו שמובילה תהליכים – מצאתי את עצמי שוב אותה ילדה מפוחדת, שותקת. שוב שואלת את עצמה אם יאמינו לה, אם ישפטו אותה, אם יגידו שהיא מגזימה.

ימים שלמים הסתובבתי עם האמת העמומה הזו בבטן. ניסיתי להדחיק, לשכוח, אבל הגוף זוכר. בכל פעם שראיתי אותו במסדרון, הגוף שלי התכווץ. בכל פעם ששמעתי אותו מדבר עם אחרות, הפחד התעורר מחדש. ואז הגיע הלילה שבו נשברתי. ישבתי עם חברה קרובה ושפכתי את הכל. היא הייתה הראשונה שאמרה בקול ברור: "מזי, זו הטרדה מינית. את לא מדמיינת". המשפט הזה פילח אותי. הוא נתן שם למה שקרה. ולפעמים, שיום הוא כל מה שצריך כדי להתחיל לזוז.

ליצור עולם

אחרי ימים ולילות של מחשבות, בכי וחרדה, הבנתי שאין לי ברירה. הבנתי שאם אשתוק, הוא ימשיך. ואם אדבר, אולי אצור אפשרות לעולם אחר. וכששמעתי שהוא הטריד גם נשים שהיו לפניי בתפקיד, משהו בי התעורר. הקול הפנימי, האחריות המוסרית, הידיעה שלא אוכל להסתכל לעצמי בעיניים אם לא אפעל. עמדתי בצומת: לבחור בפחד, או לבחור באמת. ובחרתי באמת.

ההליכה לתחנת המשטרה הייתה מהקשות בחיי. אני זוכרת את הדרך לשם, את הרעד בידיים, את המחשבה שאני עומדת לספר את הסיפור שלי שוב ושוב לאנשים זרים. להפשיט את הנשמה. לחשוף את הרגע שבו הגוף שלי לא היה שלי. כל חזרה על הפרטים הייתה כמו סכין. כל מילה הייתה מאבק בין הבושה לבין האומץ. אבל המשכתי. כי ידעתי שאני חייבת. הבנתי שזו הדרך היחידה לסגור את המעגל.

המשפט עצמו היה מסע. הוא הודה במעשיו, ובכל זאת, לא באמת הבין. לא הבין שמחמאות שנכפות על אישה הן לא מחמאה; שנגיעה בגוף שאינו שלו היא לא "היסחפות"; שנשים לא נועדו להיות קישוט בעבודה. הנתק בין המעשה לבין ההבנה רק חידד לי עד כמה המאבק הזה נחוץ. יש גברים שפשוט מעולם לא נאמר להם במילים ברורות: זה אסור. זה לא שלך. זה לא לגיטימי.

זכיתי במשפט. קיבלתי פיצוי. אבל אף סכום כסף לא באמת מכסה את הפגיעה. הוא לא מחזיר את הלילות שבהם לא נשמתי. הוא לא משנה את הרגע שבו איבדתי, ולו לרגע, את הביטחון בעצמי. הוא לא מרפא באחת את הילדה שבי שקפאה מרוב פחד. ובכל זאת, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון – לא רק בשבילי, אלא גם בשביל כל אישה שעלולה הייתה להיפגע אחריי.

"ימים שלמים הסתובבתי עם האמת העמומה הזו בבטן. ניסיתי להדחיק, אבל הגוף זוכר. בכל פעם שראיתי אותו במסדרון, הגוף שלי התכווץ. כששמעתי אותו מדבר עם אחרות, הפחד התעורר מחדש. ואז הגיע הלילה שבו נשברתי"

 

עם הזמן הבנתי שהסיפור הזה, כמו סיפורים אחרים בחיי, הוא עוד שיעור במסע, על גבולות, על קול, על גב זקוף, על כך שהחיים מפגישים אותנו שוב ושוב עם המקומות שבהם אנחנו נדרשות לבחור מחדש מי אנחנו. הילדה המרצה שבתוכי עדיין רוצה לרצות, אבל היום היא כבר מקבלת יד מהאישה שהפכתי להיות: חזקה, מודעת, ערה למה שמגיע לה.

היום אני מבינה שההטרדה לא הגדירה אותי, אבל היא כן עיצבה אותי. היא הכריחה אותי להיות מדויקת יותר עם הגבולות שלי, אמיצה יותר מול פחד, מחויבת יותר לנשים אחרות. היא גרמה לי להבין ששתיקה היא קרקע פוריה לפגיעה. ושכל אישה שמדברת, פותחת דלת לעוד אישה שתדבר אחריה. והדבר החשוב ביותר: היא הזכירה לי שהכוח האמיתי שלי לא נלקח באותו רגע של פגיעה. הוא פשוט הוסתר מאחורי כאב. וכשהרמתי אותו בחזרה, גיליתי שהוא גדול יותר, עמוק יותר, שורשי יותר ממה שחשבתי.

אני מספרת את הסיפור הזה לא כדי שירחמו, אלא כדי שיבינו. כדי שנשים יבינו שאסור להן להישאר לבד. כדי שגברים יבינו שגם "מחווה קטנה" עלולה להיות פגיעה גדולה. וכדי שהחברה כולה תבין: המאבק הזה הוא לא אישי, הוא חברתי. זה מאבק על כבוד. על ביטחון. על צלם אנוש. על האפשרות שלנו לעבוד בלי פחד, להצליח בלי איום, ללכת במסדרונות בלי להתכווץ. אני בחרתי לדבר ולפעול וזה היה רגע של חופש. כי מהרגע שאישה משיבה לעצמה את קולה, אין שום כוח בעולם שיכול להשתיק אותה שוב.

הכותבת היא מזי אבידוב (מזל) שאול, בעלת תואר דוקטור בכימיה, ששימשה בתפקידי ניהול בכירים במגזר הציבורי והפרטי. כיום היא מרצה ומחברת הספר "פוסעת בדרכי", ממואר אישי־מקצועי על הדרך מעולמות המדע אל ההעצמה הנשית.