להיות איתו אבל אחרת: מיומנה של בת זוג שכולה

שלוש שנים בלי נהוראי. אני אפילו לא יודעת אם שלוש שנים נשמעות לי הרבה או מעט. מצד אחד, עבר כל כך הרבה זמן. החיים שלי היום נראים אחרת לגמרי ממה שהם נראו אז. אני במקום אחר, עושה דברים אחרים, מכירה אנשים אחרים, חושבת אחרת. מצד שני, יש דברים שמרגישים כאילו הם קרו אתמול. יש רגעים שאני עדיין לא מצליחה להבין איך יכול להיות שעברו כבר שלוש שנים.

שבועיים לפני שנפל, עילי זיסר אמר לבת זוגו: "זו תמונה טובה לפרסם אם יקרה לי משהו"

התאהבנו בגיל 17, היינו יחד כמעט שלוש שנים. כשנהוראי נהרג הייתי בת 20, שזה גיל מוזר לאבד בו את הבן אדם שאת אוהבת. את בעצמך עוד לא באמת יודעת מי את, ואז פתאום קורה משהו שמחלק לך את החיים ללפני ואחרי. ומאז, איכשהו, החיים פשוט המשיכו. וזה אולי הדבר שהכי הפתיע אותי. כי בהתחלה באמת חשבתי שהכל נעצר. הרגשתי שאין היגיון בזה שהשמש זורחת, שאנשים הולכים לעבודה, מטיילים, יוצאים, מבלים, צוחקים. אבל העולם ממשיך. ומהר מאוד קלטתי שגם אני המשכתי.

אני גדלה והוא נשאר בן 20

למדתי, עבדתי, נסעתי, צחקתי, הכרתי אנשים, חגגתי דברים, נשברתי מדברים אחרים. קרו לי המון דברים טובים בשלוש השנים האלה, ואני חושבת שלקח לי זמן להבין שמותר לי להגיד את זה. כי לפעמים נראה שמבחוץ חושבים שאם טוב לי, אז אולי אני "מתרחקת" ממנו, כאילו יש איזו נאמנות לכאב שצריך לשמור עליה, אבל זה לא עובד ככה.

אני יכולה להיות מאושרת ועדיין להתגעגע אליו. אני יכולה להיות באמצע יום ממש טוב, ופתאום לחשוב איזה מבאס שהוא לא יודע שזה קורה לי. אני יכולה להגיע להישג ולהרגיש גאה בעצמי, ובאותה שנייה לחשוב שהוא היה אמור להיות פה כדי לראות את זה, לדמיין את התגובה שלו, ולבכות מגעגועים.

ויש גם משהו מאוד מוזר בזה שהזיכרונות עצמם משתנים. לא כי אני שוכחת אותו, אלא כי עם הזמן אני חוזרת לאותם רגעים ממקום אחר. דברים שפעם נראו לי קטנים מקבלים פתאום משמעות. שיחה רגילה, בדיחה פרטית, מבט, נסיעה, ערב שלא היה בו שום דבר מיוחד. דווקא הדברים הכי יומיומיים הופכים עם השנים לדברים שאני הכי נאחזת בהם.

והמוח שלי ממש מתקשה לתפוס את זה שאני ממשיכה לגדול ולהתפתח והוא לא. אני היום כבר לא אותה הגר שהוא הכיר. עברתי דברים, השתניתי, התבגרתי. יש בי חלקים חדשים שהוא אף פעם לא פגש. לפעמים אני תוהה אם הוא היה מזהה אותי כמו שאני היום, ואז אני ישר יודעת שכן. אני יודעת שהיינו אוהבים אחד את השנייה בכל גרסה שיכולנו להיות, בגלל זה אני מרגישה שהוא עדיין אוחז לי את היד בכל צעד שאני לוקחת, גם כשהוא כבר לא כאן.

כי למרות שהחיים השתנו, הוא עדיין נמצא בתוכם. אני יודעת הכי עמוק שהוא פשוט נמצא. בדרך שבה אני חושבת, בדברים שאני זוכרת, במשפטים שנשארו איתי, בדברים שהקשר שלנו לימד אותי על אהבה ועל זמן. יש דברים שאני עושה היום אחרת בזכותו, דברים שאני מעריכה יותר, דברים שפעם הייתי לוקחת כמובן מאליו והיום אני כבר לא מסוגלת.

שלוש שנים אחרי, אני כבר לא מחכה שהגעגוע ייעלם. אני גם לא חושבת שהוא אמור. אני פשוט לומדת לחיות חיים מלאים, ואני מחבקת את הידיעה שהוא היה איתי, והוא תמיד יהיה חסר לי. ואולי זה הדבר שהבנתי הכי טוב בשלוש השנים האלה: אני לא צריכה לבחור בין לחיות לבין להתגעגע אליו. אני עושה את שניהם.

עמותת "הותיר אחריו חבר.ה", המלווה את הגר, היא הארגון היציג לבנות ובני הזוג של חללי צה"ל וכוחות הבטחון. מאז ה-7.10 התווספו לעמותה 411 בנות ובני זוג שכולים חדשים. העמותה מציעה לכל אחת ואחד מהם מעטפת טיפולית מותאמת אישית מרגע נפילת האהוב ולכל זמן שירצו בכך, ליווי אישי וקהילה תומכת.