תנו לשמש לעלות: מגיע לנו כבר בוקר אחר

מכל הדברים שחשבתי שאפספס באינדינגב, לא דמיינתי שדווקא "שיר לשלום" יעשה לי צורה של פומו בלב. הייתי אמורה לנסוע לפסטיבל המוזיקה, שאת שובו אחרי השבעה באוקטובר הגדיר ירון טן ברינק, עורך טיים אאוט לשעבר, "תמונת ניצחון של שפיות". תכננתי להדרים עם ילדיי למצפה גבולות ושבן ה-7 ובת ה-4.5 שלי יזכו להגשים חלום: לראות בלייב את ישי סוויסה שר את "בוא תגיד שלום", ולנסות ליצור להם חוויית ילדות שתיחרט בזיכרון. 

>> בחירות או לא להיות: הדרך להחלמה עוברת רק במקום אחד

אבל החד הוריות שלי לפעמים גדולה עליי. ובתקופות שבהן אני מנסה לג'נגל בין מיליון משימות בו זמנית, אני מחפשת איפה אפשר להוריד פעילויות מהלו"ז, לא להוסיף. וככה יצא שבמקום להיות שם פיזית, גם אני צפיתי בסרטון הניצחון: רייב של אהבה ובו אלפי צעירות וצעירים, מוכי מלחמה, שרים יחד שיר בן עשרות שנים, שנכתב הרבה לפני שנולדו, אבל נשמע כאילו הוא מדבר על הכמיהה שלהם בהווה. כי כמה אובדן, צער וכאב עוד אפשר לבלוע?

מה קורה לחברה שחיה כל כך הרבה זמן בתוך כאב, בתחושת הישרדות תמידית? מאז השבעה באוקטובר אני נועלת גם את הבריח העליון בדלת. החיים כאן מזמן הפכו לסוג של רולטה, בלי שום יכולת לתכנן קדימה. כי מה יבוא קודם? הנרצחת הבאה לנגד עיני ילדיה אחרי יאנה זיקובה ז"ל? תאונת דרכים קשה? פיגוע בשמיים או ברכבת הקלה ביפו? טיל שייפול לי על הראש? ואולי אם יתמזל המזל, אז רק אמצא את עצמי עמוק יותר במינוס, כשההוצאות מאיימות לבלוע את המשכורת עוד לפני שהחודש נגמר? ובתוך כל זה, מה עובר על הילדים שלנו? על בני האפס עד שלוש, הרי האלוהים בממשלת ישראל לא שומר על ילדי הגן. וגם לא על ילדי היסודי שחווים חרמות, בדידות ומצוקה קשה, לפעמים מסכנת חיים.

שחר חדש

מפחיד לחשוב שהילדים שלי יגדלו במקום שבו אי אפשר יהיה לחלום יותר. מציאות דיסטופית, שבה המילה "בית" תהפוך למשהו רחוק, דמיוני, בלתי מושג. ולא רק בגלל מחירי הדירות שממשיכים להרקיע שחקים. כי בית הוא גם המקום שבו אנחנו אמורים להרגיש בטוחים, שייכים, רצויים. ואני לא יודעת מה מלחיץ אותי יותר: שהם לא יוכלו להרשות לעצמם בית, או שהם לא ירגישו שיש להם כאן אחד.

מפחיד לחשוב שהילדים שלי יגדלו במקום שבו אי אפשר יהיה לחלום יותר. ואני לא יודעת מה מלחיץ אותי יותר: שהם לא יוכלו להרשות לעצמם בית, או שהם לא ירגישו שיש להם כאן אחד

 

וכשאני חושבת על הבית שאני רוצה להשאיר לילדים שלי, אני חושבת גם על מי שלא זכו לחזור הביתה. על עדן ירושלמי ז"ל, שהייתה כמעט שכנה שלי. גרנו בשכונות סמוכות, ואולי חלפנו פעם זו על פני זו בשוק התקווה באיזה בוקר שישי אחד, איפשהו בין מעדנייה לדוכן רימונים, בלי לדעת. ועל כרמל גת ז"ל, שהעבירה שיעורי יוגה לחטופות ולחטופים במנהרות המוות, וניסתה להביא קצת אור מברכת השמש למקום החשוך ביותר עלי אדמות. שתיהן יכלו להיות פה היום. וכמוהן עוד אלפים, שהופקרו למוות אכזרי, עם תוכניות לסופ״ש, חלומות שנגדעו, ומשפחות שעדיין מחכות לשמוע את המפתח שלהם מסתובב בדלת. שירית ירושלמי לא הייתה אמורה לקבור את בתה. וכנרת גת ז"ל, שנרצחה בשבעה באוקטובר, הייתה אמורה להיות כאן. אולי לטוס עם כרמל להודו, לעשות ביחד פטריות ולצחוק עד שכואבת הבטן. או סתם לשבת איתה לקפה של אחר הצהריים ולחשוב מה הן יכינו לארוחת שישי הקרובה.

הטור הזה נכתב רגע לפני הבחירות הגורליות ביותר שידעה המדינה, והמחויבות האזרחית של כל אחת ואחד מאיתנו היא להסתכל למציאות בלבן של הקלפי. לדרוש תשובות על מה שקרה כאן. ועדת חקירה ממלכתית היא התחלה בסיסית ומתבקשת. להזכיר לנבחרות ולנבחרי הציבור שההחלטות שלהם הן החיים שלנו, ושעליהם לנהוג בהתאם. ולא לוותר על האפשרות שהעתיד יכול להיראות אחרת. אז בחייאת, תשלשלו את הפתק הזה. ולחיי כל הפסטיבלים של המחר. כי אפשר וצריך לחזור לרקוד. רק אם תתנו לשמש לעלות.