על החיים ועל המוות: הילד שעוד לא נולד והמלחמה שכבר מחכה לו

ילד שלי, אי אפשר להבטיח לך עתיד של מלחמה. אנחנו לא נולדים כדי למות. אנחנו נולדים ומתים זו עובדה, אבל באמצע יש חיים. לקח לי לא מעט זמן להיכנס להיריון. לא סיפור עצוב במיוחד, רגיל, כמו של הרבה נשים. 

>> בחירות או לא להיות: הדרך להחלמה עוברת רק במקום אחד

ההיריון הראשון שלי היה בסוף שנת 2024, זה פשוט קרה. היינו בעיצומו של המאבק להשבת החטופים ופתאום הדבר הזה שניסינו ורצינו שיקרה התממש. בדיקה אצל רופא, בדיקת דופק, לו״ז בדיקות להמשך, תיאום תורים, בירוקרטיה רפואית, עולם שלם שנפתח בפנייך ואת אף פעם לא חושבת עליו. מצד אחד התרגשתי מאוד, מצד שני היום-יום שלי כולו עסק במאבק להשבת החטופים. הגוף שלי ייצר חיים ואני נאבקתי על חיים קיימים שמופקרים מתחת לאדמה.

הייתי הולכת בצעדות בלי שידעו ובוכה. לא רק בגלל שהמאבק היה קשה, שהכאב היה עצום (ועדיין), אלא גם כי לא הצלחתי להבין איך אני אמורה לייצר את החיים האלה? איך אני מביאה לעולם ילד כשיש נשמות שאני לא מצליחה להציל? כשיש נשמות שהחיים שלהם נמקים רגע אחרי רגע? המחשבות האלה חיו בתוכי בעוצמות מאוד גבוהות, ואז טסתי לבקר את אחותי בלונדון בסוף דצמבר 24' וברגע הראשון של התרחקות מהמאבק, בנתב״ג, עברתי הפלה טבעית בשבוע 12. 

חודשיים אחר כך הצלחנו שוב, אני בחודש שביעי, והפעם אני מקווה שנגיע לקו הסיום שהוא בעצם נקודת ההתחלה. אני מייצרת חיים, אלה שנולדים לתוכם בלי בחירה, פוגשים את העולם, לומדים להכיר את הסביבה וכן, בסוף גם מתים. אבל בסוף. מתי הסוף? אין לדעת, אבל הוא לא צריך להיות בגיל 20 בצבא ולא בטבח במיטה ולא בבריחה מכטב״ם ולא מירי ברחוב ולא מהתעללות ולא מהפקרה ולא במלחמה. 

ילד, אימא בדיוק נלחמת על העתיד שלך | צילום: איילת אדר

השנים האחרונות הבטיחו לנו דבר אחד: חיים של מאבק, של מלחמה. אלו אינם חיים, זה קרב הישרדות. אני לא רוצה ולא מוכנה לחיות ככה והאמת, אני חושבת שגם מי שמדבר על זה שאין ברירה, יודע בתוך תוכו שחיים על החרב הם אינם חיים, הם מוות. יש כאן ילדים שנולדו וגדלו לתוך מלחמה, חיילים שהנורמליות היחידה שהכירו הייתה בגיל שש, נשים שנותרו לבד לאסוף את השברים, משפחות שהתפרקו, בתים שנהרסו פיזית ונפשית. אי אפשר להמשיך להגיד לנו שאלה חיים שאפשר לחיות אותם, אי אפשר להמשיך להגיד לנו שאין מדיניות אחרת מול העם הפלסטיני, מול מדינות העולם, אי אפשר להמשיך להגיד לנו שישראל היא ״אי״ במזרח התיכון, כי זה מייצר רק עוד מלחמה ומוות.

"השנים האחרונות הבטיחו לנו דבר אחד: חיים של מאבק, של מלחמה. זה קרב הישרדות. אני לא מוכנה לחיות ככה והאמת, אני חושבת שגם מי שמדבר על זה שאין ברירה, יודע בתוך תוכו שחיים על החרב, הם מוות"

הסכמי השלום שיש לנו עם מצרים וירדן שינו את איך שאנשים כאן חיים. זה לא אומר שעם כל אחד אפשר להגיע להסכם, זה לא אומר שצריך להתפשר על כל דבר, בטח לא על הביטחון שלנו, ברור. זה כן אומר משא ומתן, זה כן אומר להמשיך לחפש את הדרך כדי לבנות כאן בית עם קירות ודלתות, בית שכל עם ישראל יכול לגור בו בביטחון, שקט ושפיות.

הבחירות האלה הן על הרבה דברים, אבל מי שהיה אחראי על השבעה באוקטובר ומבטיח לנו עתיד של מלחמה לא יכול להמשיך להיות מי שמוביל אותנו. חייבת להיות אפשרות אחרת, חייבת להיות דרך לחיים בשלום וביטחון במדינת ישראל. למען אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, למען המשפחות שלהם שממשיכות לדרוש צדק ואמת, למעננו, למען ילדינו. ילד שלי, אני מבטיחה לך שאעשה הכל כדי שתגדל במקום שטוב לחיות בו. תעזרו לי?

הכותבת היא כלנית שרון, ממובילות "החזית הוורודה", תנועת מחאה ארצית הפועלת באמצעות כלים אומנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית.