"קראו לי בשמות, ירקו וזרקו עליי חפצים – רציתי למות"

הייתי ילדה די דחויה. אמנם היו לי תמיד חברים, אבל לא הסתדרתי עם רוב הסביבה. נחשבתי למוזרה, ולא ידעתי שאני כזאת, חשבתי שלא מקבלים אותי בגלל איך שאני נראית, ולא בגלל שהתנהגתי אחרת משאר הילדים. החיים לא היו קלים בשום שלב בבית הספר, מכיתה א' ועד י"ב. כבר ביסודי צחקו עליי די הרבה. בשלב ההוא, זה היה רק ילד אחד או שניים ויכולתי במידה מסוימת להתעלם ממי שהציקו לי, להימנע מהם, לדמיין שהם לא קיימים ולברוא עולם דמיוני שבו הרגשתי אהובה. אפילו כשעברתי מדינה, בכיתה ה׳, ונסעתי לשנת שבתון בארצות הברית עם ההורים שלי, גם שם לא ממש הצלחתי להבין את הקודים החברתיים. למרות כל זאת, שום שלב בילדות, וגם לא בחיים אחר כך, לא היה גרוע כמו בחטיבה.

איך אפשר למנוע את החרם הבא? 5 צעדים שמתחילים מהבית

לחטיבה עליתי עם כמה חברות, עוד כמה ילדים הצטרפו אלינו ונהיינו חבורה. אף פעם לא הרגשתי ממש שייכת, אבל גם לא רציתי להיות לגמרי לבד. בכיתה ז׳, כשבנות ובנים התחילו להתעניין זה בזה, אני לא ממש התעניינתי בבנים. בעיקר הייתי עסוקה בלשרוד, ולא הצלחתי להבין את הקביעה שבנים מציקים לבנות כי הם מעוניינים בהן.

נקודת האל חזור

אני לא זוכרת בדיוק איך דבר הוביל לדבר, מלבד זה שאחד הבנים בכיתה רצה לצאת עם אחת החברות שלי. בערב הראשון של הטיול השנתי בכיתה ז׳ קרה אירוע ששינה את חיי: בערב הראשון בטיול, כל השכבה חולקה לבקתות נפרדות זו מזו ביער, ואנחנו היינו חמש בנות בבקתה. היינו עסוקות בעצמנו: הצטלמנו, דיברנו, צחקנו ופתאום חבורה של בנים מהכיתה הקיפה את הבקתה שלנו, והתחילה לדפוק על החלונות ולצעוק. לא שמתי לב, ואחד מהם נכנס ולקח את המפתח היחיד לחדר. רדפנו אחריהם כדי שיחזירו לנו אותו. ביקשתי שהם יפסיקו להציק לנו אבל הם לא הקשיבו. אז הלכתי למורה כדי שתעזור לנו, ומשם הכל התפוצץ: המורה השעתה את אותם הבנים, ובגלל שאני הייתי זאת ש"הלשינה" עליהם, כולם, כולל כל החברות שלי מלבד אחת, הפסיקו לדבר איתי. את סוף הטיול העברנו שתינו לבד באוטובוס.

כמה ימים אחר כך, כינסו את כל השכבה, וגינו את מעשי הבנים, אבל לי זה כבר לא עזר. מאותו רגע ואילך האלימות נהייתה בלתי נסבלת ונמשכה בכל שעות בית הספר. חוץ מלהרביץ עשו לי הכל: קראו לי בשמות, זרקו עליי חפצים, ירקו עליי. רציתי למות, ושום דבר לא עזר. אימא שלי ניסתה לדבר עם האמהות שלהם, אבל גם הן החליטו שאני זאת שהייתי לא בסדר, והמורות היו גם הן חסרות אונים.

האלימות נהייתה בלתי נסבלת ונמשכה בכל שעות בית הספר. חוץ מלהרביץ עשו לי הכל: קראו לי בשמות, זרקו עליי חפצים, ירקו עליי. רציתי למות, ושום דבר לא עזר

 

שרדתי יום ביומו כשאני והשתדלתי להתכנס בתוך עצמי כמה שאפשר ולא להגיב. עוד לא היו ממש טלפונים ניידים והאינטרנט רק התחיל, אז האלימות הייתה מוגבלת לשעות בית הספר בלבד. מאחר שבכל זאת היה לי עולם פנימי עשיר ותחביבים רבים כמו נגינה, יצירה, ספרים וסרטים, הצלחתי להחזיק מעמד לבדי. אבל עדיין כל יום התפללתי שזה יפסיק ורציתי למות. זה לא הפסיק, אבל אני הצלחתי להתחזק נפשית. בכיתה ט׳ נתקלתי בסרט "פגישת המחזור של רומי ומישל" ששכנע אותי שיום אחד דברים יכולים להיות אחרת. שהאלימות תיפסק, שיש עוד תקווה. ההבנה הזאת הצילה אותי, והחלישה קצת את האלימות כלפיי.

בדיעבד, מה שהיה יכול לעזור לי באותן שנתיים קשות הוא אם מישהו מהצוות המקצועי או ההורים שלי היה מזהה את המצוקה שלי ודואג שאקבל טיפול רגש. הייתי זקוקה להרגיש שאני לא לבד בתוך הדבר הזה, להבין שאני הרבה יותר ממה שהילדים סביבי אמרו עליי, ולדעת מהסביבה ולא רק מהקולנוע שזה לא תמיד יהיה ככה.

הלעג והאלימות החברתית לא פסקו גם בתיכון ובצבא, ואחר כך זה התרגם גם לבחירה במושאים רומנטיים בעייתיים, עד שהתחזקתי, והצלחתי בעזרת היצירה ובעזרת הטיפול (שהתחלתי רק הרבה שנים אחר כך) לקבל את עצמי יותר. בתערוכה "לילות ארוכים, חלומות אבודים" אני מסכמת 15 שנות יצירה. בתערוכה מוצגות עבודות וידאו ואנימציה, ציורים בטכניקות שונות והדפסים, והיא עוסקת בבדידות ובחיפוש אחר שייכות, ומראה שגם במקומות קשים אפשר למצוא יופי ותקווה.

האמנות מאפשרת לי ליצור עולם חדש, ולמלא את הריק שהותירו בי החוויות החברתיות הקשות, שמלוות אותי עד היום. בעולם שאני יוצרת יש כאב ובדידות, אך בתוכם אני מוצאת גם אור, יופי וסיבה לחיות – עבור עצמי ועבור אחרים המרגישים כמוני.

הכותבת היא אילה נצר (38), אמנית בוגרת בצלאל ושנקר. תערוכת היחיד שלה, "לילות ארוכים, חלומות אבודים", מוצגת בגלריית פוסט ברמת השרון (עד ה-28.2.2027), כחלק מאשכול תערוכות העוסקות בחרם ובהדרה חברתית בעיר.