חתונה ממבט ראשון 4: דני כמו שמעולם לא ראיתם אותו

מן המפורסמות היא כי הדברים הכי טובים בחתונמי לא מתרחשים מול המצלמות. בין אם זה עטלף מחרבן על ניצן או בן ומנור בג'קוזי, את האקשן אנחנו נאלצים לחוות רק דרך עדות שמיעה. ככל שהעונה יותר משעממת, כך גדל התסכול על הפער בין מה שאנחנו לא רואים למה שאנחנו כן רואים: אנשים אוכלים פיצה ושואלים אחד את השני "איך ישנת". אבל בפרק של אמש שני לקחה את הפער הזה למחוזות חדשים. החלק הכי טוב, מתברר, היה החלום שלה. מקום שאליו גם אם ממש מנסים אי אפשר להכניס צוות צילום. חלום אחד הספיק כדי לחולל תפנית בעלילה, עד כדי כך שאני חייבת להודיע כי בפרק הזה לא היה זכר לדני הסובל. מעתה ייקרא: דני. מי היה מאמין.

>> לכל הטורים של הדס בשן על "חתונה ממבט ראשון 4"

ומה ראתה שני בחלומה? האם שמעה את קולם של אבות אבותיה מתוך האדמה, קוראים לה לשאת את דני על כפיים? האם דולפין שוחר שלום קפץ לחיקה והבהיר לה את משמעות היקום בשניים? נההה. בחלומה היא בסך הכל התחתנה עם מישהו בלונדיני בטעות והתעוררה בבעתה, מה שהוביל אותה למיטה של דני. חלום מאוד לא רוחני, אם תשאלו אותי, אבל הוא עשה את העבודה, וגם האיר את שני באור הרבה יותר נגיש, או כמו שדני הגדיר, ובצדק, "זה היה מאוד חמוד". החלום גם מבהיר לנו את הרקע למשפטי הפרגון התמוהים ששני אמרה לדני עוד כשהיה בלתי נסבל, משפטים כמו "אני שמחה שזה אתה ולא מישהו אחר". שני פשוט ממש, אבל ממש, לא בעניין של בהירים. 

ככל שהעונה יותר משעממת, כך גדל התסכול על הפער בין מה שאנחנו לא רואים למה שאנחנו כן רואים: אנשים אוכלים פיצה ושואלים אחד את השני "איך ישנת"

הפרק, שהסתיים בקונצנזוס לאומי על חמידותה של שני, נבנה לשם לכל אורך הדרך. בעונה הזו יש לאנשים נטייה לבקש מבני זוגם את מה שהם עצמם לא מעניקים – איתמר רוצה בית ונותן ניכור, מעיין רוצה פרגונים ונותנת שתיקות – שני ביקשה מדני עד היום רק דבר אחד – קלילות. ונאה דורשת נאה מקיימת, במהלך הפרק שני התנהגה כמו שהיא רוצה שיתנהגו אליה. היא הייתה קלילה וכיפית ועשתה מאמץ להיכנס לעולמו של דני, מבלי לבטל את עצמה: הלכה אחריו במסלול בהרי ירושלים, ביקשה שילמד אותה כדורסל, עיינה איתו באלבום תמונות ילדות. דני נהנה מריכוז תשומת הלב הזו וגילה לנו צדדים חדשים באישיותו. כמו ששני אמרה – לא הכרנו את דני כלל וכלל עד עכשיו,  רק את החרדות שלו. ברגע שהן נרגעו קצת התברר שמדובר באדם סביר לחלוטין ולפעמים אפילו מתחשב.

בעונה הזו יש לאנשים נטייה לבקש מבני זוגם את מה שהם עצמם לא מעניקים – איתמר רוצה בית ונותן ניכור, מעיין רוצה פרגונים ונותנת שתיקות – שני ביקשה מדני עד היום רק דבר אחד – קלילות. ונאה דורשת נאה מקיימת

אז מה קורה כאן, לא הבנתי. אני בעד שני ודני פתאום? אנ אוהבת את הזוג הזה? מחלתי לדני על גלריית הפרצופים המיוסרים שסיפק לנו מהרגע הראשון; ולשני על סלחנות היתר שלה לדאונריות הזו? זה לא נראה לי קריפי כשדני פתאום רוצה להיות עם שני 42 שנה אחרי לילה אחד של "חיבוק"? ואלוהים, מה היא יודעת לעשות שם במיטה שגורם למישהו לרצות להיות איתה 42 שנה ומתי היא מלמדת אותי? מוזר מאוד מה שקורה כאן. אם הייתה לי אימא בשם פלורי, שיודעת שכל הגברים חמורים אבל שגבר הוא כמו מרק, או משהו כזה, אולי היו לי תשובות. בינתיים אני עוקבת בדריכות. אם דני הסובל הוא באמת נחלת העבר, נדמה לי שנדרשת כאן מחווה רומנטית משמעותית מצידו, כדי לחגוג את השינוי. נחמד להכיר את דני המבסוט, אני אני לא אנוח עד שיגיע דני המאוהב.  

דני ושני. אווווו | צילום מסך מתוך "חתונה ממבט ראשון"

ניצן, מנו ו"השיחה"

ניצן ומנו פתחו את הפרק מול יעל, כשכל אחד מהם מנסה לגמגם מולה את מה שחסר לו בקשר שלהם. "אין ניצוץ", אומר מנו, ואני מתחילה לחשוב שהמילה "ניצוץ" מקבלת תמלוגים מהעונה הזו. "מנו הוא אדם של מגע ואני של מילים", אומרת ניצן. יעל בוחרת – הפעם בחירה נכונה – להתעלק על מנו ומבקשת ממנו שייפתח, שידבר יותר, שיבין שהניצוץ שהוא מחפש טמון בתקשורת. כעת לניצן ומנו יש סוף שבוע שלם לדבר, בלי חברים, בלי משפחה ובלי בילויים. ונראה שאין דבר שמלחיץ את שניהם יותר. 

ניצן מתחילה עם קרקרים, פירות ואלכוהול על הגג – וסטרס. ניצן הרי סיימה כבר להתלונן על הדירה של מנו, על החברים שלו ועל העישונים בסלון. היא קיבלה את גופי התאורה שכל כך רצתה, בפרק הקודם היא אפילו קיבלה פרחים. פתאום יש ואקום בין השניים ולתוכה נכנסת שיחת "אז איך אתה מרגיש לגבי התהליך", אותה שיחה מייבשת ושבלונית שראינו בתוכנית הזו בין אין ספור זוגות חסרי פנים ושמות. זה לא באמת משנה מה נאמר בה, עצם קיומה של השיחה מראה שהשניים מאבדים את הייחוד שלהם, והופכים לעוד זוג משעמם ומשועמם. קשה לי עם זה. הכימיה בין השניים כל כך מופגנת, החיבור המיני העז, הרצון שזה יצליח הדדי – אז איך זה שהם תקועים ככה פתאום? האם זה בגלל הפחדים של ניצן? בגלל ה"טבק" של מנו? (כן, כן, הוא מעשן רק טבק. ושני ודני רק התחבקו בלילה). אולי זה בגלל הקורונה? או שאולי בכלל המצלמות אשמות? אני מתחילה להרהר באפשרות שניצן ומנו היו זורמים יחד הרבה יותר טוב אם היו נפגשים מחוץ לתוכנית, ואז נזכרת שגם זה כמעט קרה (או קרה) וגם אז זה לא הסתדר. 

מנו וניצן | צילום מסך מתוך "חתונה ממבט ראשון"

הדס, שי ו"המשיכה"

לשי והדס יש דווקא נושא שיחה חשוב לגשת אליו בפרק הזה – וזה יכאב. השניים מבקרים אצל חברים של הדס וכשהדס נשאלת איך החיים המשותפים החדשים היא אומרת ש"זה דווקא לא זוועה". התחלה מבטיחה ללא ספק. היא ממשיכה בכנות רדיקלית ומספרת לכולם, כולל לשי, שאין ביניהם משהו יותר מידידות ושהיא לא מאמינה ש-42 יום יספיקו. את האאוץ' על פרצופו של שי אפשר לראות מיד, אבל למרות שזה רגע קשה ומביך, הוא מביא תועלת. הוא גורם לשי להתעמת עם הדס מאוחר יותר, ולשאול אותה מפורשות אם היא בכלל נמשכת אליו. שי מנסה לייצר לעצמו טווח בטחון ומבקש ממנה לדרג את המשיכה שלה מאחת עד 100. הוא יודע שהתשובה תהיה פחות מ-50 אבל כנראה מקווה לקבל איזה 45 או אפילו 20 – אומר לעצמו שהיא תתן לו משהו לעבוד איתו. אבל מהר מאוד הדס מבהירה לו שזה לא יקרה. "אני לא שם", היא אומרת, ובמילים אחרות – מאחת עד מאה, היא נמשכת אליו אפס. גם מאחת עד מיליון. יש שיתייגו את הדס כאכזרית על הרגע הזה, אני דווקא מברכת אותה עליו. האמת צריכה הייתה להאמר. 

שי. מקבל את האמת הפרצוף | צילום מסך מתוך "חתונה ממבט ראשון"

מול דני הפסיכולוג שי כמעט מתפרק. דני קצת נוזף בשי על ששאל את השאלה, כי זה רגע שאין ממנו דרך חזרה – אבל אני לא מבינה למה. מדוע בעצם שי היה צריך לחיות בשקר שהדס נמשכת אליו 31 מתוך מאה? כדי לחפות על השידוך השגוי הזה? כדי לייצר שקרים למצלמה? דני מציע לשי שהמשיכה "תיבנה עם הזמן". משהו שיכול לקרות תאורטית אבל בואו, זה לא קורה עם עם אפס מתוך מאה. האמת היא ששי והדס מסכנים באותה מידה. שניהם נפלו קרבן להתעקשות של ההפקה לשדך להדס מישהו שאינו הטעם שלה. כדי לא לרמוס את כבודו של שי לחלוטין, הפרק מפרגן בשלל זוויות מחמיאות שלו, שמפגינות שאולי הפרצוף זה לא בדיוק מה שהדס רצתה, אבל קיבורת הזרועות היא חלומן של נשים רבות. בן אל תבורי זכה ככה למיתוג של חתיך ומה שמגיע לבן אל, מגיע לשי שלנו אפילו יותר. 

לירון, עינת והסרט שהיא חיה בו (לא מתחרז. סורי)

בינתיים אתם מוזמנים להקרנה חגיגית של "כשלירון פגש את עינת"/"עינת האישה היפה"/"50 דייטים עם לירון". לירון ועינת מבלים בדייט ירושלמי אינסטגרמי בין אורות מנצנצים, עם אוכל סקסי ומעילים שמאכלסים מזמוזים איכותיים. עינת מודה שההתמכרות שלה לקומדיות רומנטיות השתלטה לה על התודעה והיא לא בטוחה איפה נגמר התסריט והמציאות מתחילה. היא כן יודעת שבשלב מסויים בעלילה צריך להגיע הקונפליקט הראשון אז היא מחליטה להפיק אותו. היא כותבת את האותיות הראשונות של שמם על החלון (באנגלית, כמובן. אין קומדיות רומנטיות בעברית, כאן עושים רק סרטים על צבא) וכשלירון לא מצייר שם לב – היא נעלבת. למצלמה עינת מספרת ש"יש משמעות לכך שלא חרטנו את השמות על עץ, אלא כתבנו אותם באדים". מאוחר יותר, מול יעל, אנו מבינים שהמצב קשה משחשבנו. עינת באמת ובתמים נפגעה מהלב שלירון לא צייר. יתרה מכך – עינת רוצה שלירון יעניק לה בטחון, שבעיניה זה אומר לא לחיות את הרגע, אלא לדבר על העתיד. היא לא תפתח לגמרי עד שתדע שלירון ישאר איתה לנצח נצחים, או לפחות עד לכתוביות הסיום. 

עינת ולירון. קומדיה רומנטית | צילום מסך מתוך "חתונה ממבט ראשון"

האמת היא שאני מזדהה עם עינת יותר משאני רוצה להודות. אני מבוגרת ממנה בעשור וחצי, אבל כנראה שראינו את אותם סרטים והם שרפו לשתינו את המוח. יש משהו מענג במחשבה שאת הגיבורה בסרט שלך, שבתוך 90 דקות הכל עומד להסתדר – ויש משהו שובר לב בהבנה שזה לא באמת ככה, שבחיים אין ערובות לכלום ושלבקש ממישהו להבטיח לך עתיד משותף אחרי היכרות של שבועיים זה לא הגיוני. זה גם כנראה מה שדפק את חיי האהבה של עינת עד כה, לא משנה כמה עשירים ומבוגרים היו כוכבי המשנה שלה. כשיעל משקפת לעינת את האבסורד הזה, ההכרה נוחתת על עינת והיא פורצת בבכי אותנטי ונוגע ללב. עינת אמנם הגיעה לתוכנית שהמילה "תהליך" מפומפמת בה ללא הפסק, אבל רק ברגע זה היא מבינה מה זה באמת אומר. שבחיים לא מקבלים הכל עכשיו ומיד אלא צריך לעבוד בשביל זה. יעל ועינת משתפות את לירון בתובנה הזו ולירון לא מוסיף הרבה לדרמה, ורק מסכים להמשיך להיות מתוק. מקובל עלי. 

יש משהו מענג במחשבה שאת הגיבורה בסרט שלך, שבתוך 90 דקות הכל עומד להסתדר – ויש משהו שובר לב בהבנה שזה לא באמת ככה, שבחיים אין ערובות לכלום

אנחנו חוזרים למנו וניצן לבדוק מה הניבו כל שעות הביחד שהם גזרו על עצמם בסופ"ש הזה. האמת, זה לא כל כך גרוע. בסדר לא מחייב, היו שם: שש בש, קידוש, חלה, בטטות, חצ'קון, צחוקים על קקי של עטלף, בלוק ציור, "יותר מדי אלכוהול", לדבריה של ניצן, וככל הנראה, עוד חיזוקים טבעיים שמנו טוב בהם. לרגעים זה נראה כיף ממש, ולרגעים אחרים החרדה הקיומית של ניצן משתלטת. גם בסופ"ש הזה מנו לא למד להיות פטפטן, אבל נחשף לרגע אחד כשסיפר שהוא לא ישן מאז שהתהליך התחיל. הוא שוב מבטיח לניצן שהכל יהיה בסדר "אפילו אם לא יהיה לנו על מה לדבר" – ונוגע בנקודה שעד כה הלכו סביבה בעדינות. ניצן מוכיחה את מנו: "הנה, אתה מודה שאין לנו על מה לדבר". היא עצמה מבטיחה לו ש"אתה אף פעם לא תשעמם אותי", אבל היא לא משכנעת. ברור שזה בדיוק מה שמפחיד את ניצן. היה כל כך הרבה יותר קל אם היתה מכירה בכך שבמנו יש צדדים משעממים, במקום לפחד מזה. ניצן דרלינג, זה הזמן לספר שמעולם לא פגשתי גבר ש*אף פעם* לא שיעמם אותי. ובאמת שהכרתי את המעניינים ביותר. בשביל עניין יש לך את חברות שלך, לא ככה?

ניצן דרלינג, זה הזמן לספר שמעולם לא פגשתי גבר ש*אף פעם* לא שיעמם אותי. ובאמת שהכרתי את המעניינים ביותר. בשביל עניין יש לך את חברות שלך, לא ככה?

הפרק נגמר, כאמור, בבלונדיני המרושע שנכנס לשני לחלום והכניס אותה למיטה של דני, שמעולם לא היה מאושר יותר להיות שחרחר. אנחנו מסיימים עם חיוכים מטופשים מרוחים על הפנים של שניהם ולכן נפרוש בשיא ונחזיק מעמד עד הפרק הבא. עד אז, זכרו, לא משנה כמה המצב גרוע – אף אחד לא אמר לכם היום שהוא נמשך אליכם אפס מתוך מאה. ואם כן, אז לפחות זה לא מינוס 20.  

>> לכל הטורים של הדס בשן על "חתונה ממבט ראשון 4"