חתונה ממבט ראשון: הדר, אל תעשי לעצמך את זה

את הריב הראשון של אריק ודובי, אף אחד מאיתנו לא ישכח. דובי עמדה שם עם כל הסממנים של אישה כעוסה: שפת הגוף שלה שידרה ריחוק, הלסת נשמטה הצידה בזלזול, היא לא הפסיקה לפלוט משפטים ציניים ולפלבל בעיניים. האמת היא שקשה להאשים אותה, אריק באמת הצליח להרגיז אותה, אתם רוצים שהיא תזייף? הפרט היחיד המוזר הוא שאריק לא עשה שום דבר. כי הריב הראשון בין דובי ואריק היה בחופה שלהם, ברגע שנפגשו, והנושא שעליו דובי כעסה על אריק היה שהוא העז להיות קיים. 

ברוכים הבאים לחתונה הכי קרינג'ית בהיסטוריה של חתונות קרינג'יות! אתמול מיהרתי להמר שהפרומואים המבטיחים חופה משובשת מרמים אותנו. במובנים מסוימים צדקתי, כי דובי הצליחה לעבור את המעמד ו"להבטיח שתנסה", או "לנסות להבטיח", או כל דבר אחר שיזרז את העסק. היא לא ברחה לאריק, לא ביטלה, לא נעלמה אל האופק. אבל יותר משצדקתי, איך נאמר זאת? טעיתי. החופה בהחלט הייתה מעמד קשה ומשובש. אולי לא ציפינו לזיקוקים במפגש ראשון אבל כן לקצת יותר מאשר אישה במאניה, שצועקת לבתה "מה עם עומריקי???" ברגע שבירת הכוס. 

החתונה של דובי ואריק. קרינג' | צילום מסך מתוך "חתונה ממבט ראשון"

אריק קולט את כל אלה, ומבעד לחיוך הנבוך שלו הלב מתקמט. הוא מאוכזב. לא מהגיל של דובי, לא מהלוק, לא מהאופי שטרם הכיר, אלא מכך ש"היא לא הגיעה מוכנה לתהליך". זוהי טענה שאנחנו שומעים לא מעט מהצדדים הדחויים ב"חתונה ממבט ראשון" ותמיד מעניין לראות כיצד לכל אחד גישה משלו לדחייה. 

>> האכזריות של "חתונה ממבט ראשון"

יש משהו באריק, כך נראה, שפשוט מוותר מראש, עייף, לא מעוניין באתגר. כבר בשיחה הראשונה עם דובי הוא שואל שאלות בנימה תוקפנית, מנסה להחזיר לעצמו את השליטה ולקושש איזו התנצלות על ההתנהגות של דובי בחופה, אבל דובי לא איתו. היא עדיין בתוך העננה המרוחקת שהגיעה בה. אין קירבה, אין פלירטוט, אין ניסיון להכיר. כל אחד מתחפר בעמדתו והקרינג' מתעצם.

ואז העניינים באמת מידרדרים. הרשו לי להציע תזה לבעיה העיקרית אצל דובי ואריק: יש להם יותר מדי חברים. אני לא יודעת אם זו הקורונה שהשפיעה עלי, אבל כמויות הזיעה, לחיצות הידיים והחיבוקים שנדרשו בחתונה הזו הייתה פשוט יותר מדי. ככה זה עם הבומרים, הם גדלים בלי יוטיוב ואינסטגרם, יש להם יותר מדי פגישות פרלמנט – וכל זה מוביל למציאות קשה של חברויות בחיים האמיתיים. מכאן הדרך קצרה לאיש גדול וזר שדורש ממך בעוינות לרקוד איתו (פיכס). לרגע היה נראה כי החברים של אריק והחברים של דובי יתקפו זו את זו משני עברי האולם בריקוד מתריס, כמו ב"סיפור הפרברים". 

דובי ואריק מבולבלים בעצמם מכל ההמון הזה. הם לא יודעים איפה להיות, עם מי לדבר, מבקשים יותר מדי עצות מהזולת ולא מתפנים רגע להיות זו עם זה. כשהם סוף סוף לבד, בבית המלון, אריק ממשיך להודיע לכל מצלמה ששואלת ש"זה לא נראה טוב", ודובי ממשיכה לשדר ניתוק כללי מהסיטואציה. אבל כשחושבים על זה, היא לא באמת כל כך איומה. על אריק היא אומרת רק דברים טובים, ומאיפה לנו שהם בעצם לא מתאימים? בשלב זה, מבעד לקור של דובי והאכזבה של אריק, לא קלטנו אם הם הטיפוס זה של זה, אם יש להם משהו במשותף, אם הם מסוגלים לצחוק יחד. אבל אתם יודעים מה אומרים – אין כמו האוויר הערפילי של מנצ'סטר כדי לגלות כימיה בין בני אדם. סתם, אף אחד לא אמר את זה אף פעם. אבל זה לא שיש משהו אחר לעשות במנצ'סטר, עד כמה שידוע לנו. רגע, מעדכנים אותנו פה שיש שם איזה עניין עם כדורגל, אבל זה ממש לא היה מועיל לזוג הטרי.

דניס והדר – התקווה הרומנטית הגדולה. לחמש דקות 

אחרי המפלה הזו החופה הבאה יכולה רק להרים. זה השלב להתפנות לקראש החדש של כולנו – דניס!!!! השנה היא 2020 והתוכנית איבחנה היטב – הגיע הזמן למאמי לאומי רוסי, יש גבול כמה אנחנו יכולים לחיות על אדי הנרי דוד מהעונה הראשונה של "מרחק נגיעה". 

דניס, שברגע הראשון נראה לי כמו בחור די ממוצע, התחבב עלי יותר עם כל דג בפריזר, הלצה מבודחת, ועוד שן לבנה שהוא חשף שם בתוך החיוך הבלתי נגמר שלו. גם דני ויעל מאוהבים. דני מתפעל מהבחור המוצלח והעשיר לכאורה (אוקיי, מגדל, אבל בכל זאת – גבעתיים), מעליב את כל שאר מתמודדי התוכנית לדורותיהם כשטוען שהוא כל כך מוצלח שהוא לא צריך להיות כאן בכלל, ואז מספר לנו שלדניס יש בעיה אחת, הוא פרפקציוניסט. קרי, צריך למצוא לו מישהי ממש ממש רזה. 

הדר היא בחורה אלגנטית, מוכשרת, עם עבר בריקוד, תואר שני בביולוגיה ומשום מה – המון חוסר ביטחון. כיאה לבלרינה עם צוואר מטורף היא מתארת את עצמה כברבור. לי אישית יש יחסים מורכבים עם ברבורים מאז שאחד מהם תקף אותי כששטתי בגונדולה. עזבו, אני לא רוצה לדבר על זה, רק שמאז אני לא מבינה ברבורים. אני עדיין מנסה לפענח – למה הוא תקף אותי אותו ברבור? כי הוא זבל של ברבור? כי הוא היה מאויים? כי זה אינסטינקט חייתי? באותה מידה, הפרק הראשון לא הספיק לנו כדי להבין באמת מיהי הדר. הסממנים החיצוניים מובהקים למדי: היא ביקורתית כלפי כל העולם ובעיקר כלפי עצמה, יש לה אמא נוקשה, צחוק עצבני והיא אוהבת להעליב את עצמה בכינוי המזלזל "רווקה בת 33". אבל מה עוד יש בה?

אולי נגלה. בינתיים התוכנית עשתה הכול כדי לוודא שהבנו שהדר לא מתה על דברים שבאים בקלות ובטח לא לא על גברים שבאים בקלות. כל זה קשור כמובן לאביה שעזב בגיל צעיר. פסיכולוגיה בגרוש, אבל שתמיד עובדת. בשלב זה אנחנו מגלים שגם לדניס יש יחסים, איך נאמר, מיוחדים, עם אמא שלו וגם הוא לא גדל עם אבא, אבל לא נראה שכל זה שרט אותו באופן מיוחד. אין אבא? לא נורא, תתקשר לאיגור, תזרוק איזה דג לתנור, תחלץ מאימך החתיכה מדי איזו אמירת זן כמו "גם אתה לא מצאת את עצמך בזבל". אח, כמה כיף להיות בן. נראה שזה עובד לכם ממש טוב, העניין הזה של לא לשנוא את עצמכם.  

יום החתונה מגיע, דניס לבוש כמו החלום ההיפסטר-אלגנטי של הדר, הדר לבושה כמו שרק פרימה בלרינה יכולה להרשות לעצמה. החופה עצמה נינוחה – ומי יגיד לי למה? נכון! כי אין בה הרבה אנשים! מה אמרתי לכם? שתי אימהות, אלמנות סקפטיות בשחור (אבל שמסתדרות אחת עם השנייה באופן מוזר), זה ממש מספיק. לא צריך להתחבק עם יותר מדי בני אדם ולחפש את עומריקי הפעם. בניגוד לזוג הקודם, דניס והדר לגמרי מחזיקים ידיים בחופה, ונראים מלאי תקווה. לחמש דקות. 

החתונה של דניס והדר | צילום: קובי מהגר

עד שהבלתי נמנע קורה. החופה מסתיימת, הכוס נשברת, הדר ודניס יושבים לדבר והדר מבינה שסידרו לה רוסי. ושוב – קרינג' מספר 2 להיום. לא, הדר, אני מתחננת, אל תעשי לעצמך את זה. את לא רוצה להיות האישה השנואה במדינה, יש לנו שירי קופרברג אחת וזה מספיק לנו. לא לרצות מישהו כי את חסרת ביטחון זה דבר אחד. לא לרצות אותו על שם מוצאו, זה כבר ביג נו נו. הדר חוקרת בדרכים לא ממש מתוחכמות את הסוגיה הרוסית ("נולדת בארץ?", "חברים שלך רוסים?", בואי פשוט תשאלי כמה רוסי הוא מאחד עד 10 ותקווי שכמו אריק, הוא יגיד 1). דניס קולט, דביל הוא לא – אבל רוסי הוא כן, ולכן הוא מודיע שלא אכפת לו שהיא קשה להשגה, הוא ממילא מתכנן מבצע חיזור היישר מד"ר ז'יוואגו, הוא יודע לכבוש אישה ומעדיף שזה לא יהיה הדבר הכי קל בעולם.

מה שדניס לא יודע ואנחנו כבר כן יודעים הוא שכדי שליבה של הדר יפשיר, היא תצטרך להתפייס עם אביה המנוח, הנוטש והרוסי. אבל היי, אם זה לא יקרה, לפחות התוכנית מספיק אמיצה כדי להראות לנו שגזענות קיימת בעולם הזוגי, אפילו כאשר היא מופנית אל מחצית מעצמך. ואם אנחנו כבר שם – אולי זה זמן טוב להזכיר שבמדינת ישראל יש אפילו עוד יותר גיוון מ"רוסים" ו"חצי רוסים". יש גם אתיופים, ערבים, דתיים, להט"בים, אנשים במידה 42, וככל שהתוכנית הזו תפתח לכל מה שהוא לא רק לבן ויהודי ורזה – עשויה להיות כאן חגיגת אהבה אמיתית, במובן העמוק של המילה. 

מה, לא לכל אדם יש את הזכות האנושית הבסיסית, שמישהי כמו דובי או הדר תביט בו בגועל?