חתונה ממבט ראשון: צוקית ודודו סוף סוף עשו את זה

גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לקרב של כל הקרבות: בצד אחד של הזירה , נבחרת הנכים רגשית – שירי, אלון ואורטל. בצד השני – נבחרת התלותיים שהתמסרו מהר מדי – לירן, דקלה ועידו. זה יהיה ארוך, מתיש, מילים יזרקו ואיומים לא יתממשו, נשיקות על הלחי יבאסו ומזוודות יארזו – אבל האם מישהו ינצח בסוף? הלוואי שהייתי יודעת. בשלב זה, מתחיל להראות לי שמה שמתואר כזוגיות היא פשוט משא ומתן מתמשך, שדורש עצבים מאוד חזקים. אה כן, וגם בתכנית.

אלון עייני | צילום מסך מ"חתונה ממבט ראשון"

אמש ראינו שלושה זוגות עומדים בפני קיר, שלמען האמת נמצא שם כבר זמן מה. עידו רוצה את אורטל ואורטל לא בטוחה לגבי עידו. דקלה רוצה שאלון יתייחס אליה, אלון רוצה שקט. לירן רוצה משהו משירי, חצי חיוך, רבע עצם, אולי מילה אחת שאין בה עלבון כלפי כישורי הבישול שלו. ושירי? היא אולי הכי מרוצה כאן, כי היא רוצה להמשיך ולהתעלל בלירן וככל הנראה זה יקרה בלא מפריע.

אולי באמת כשצד אחד מזוכיסט והשני סאדיסט, כולם צריכים להיות מאושרים. אלא שאנחנו רואים הרבה אומללות על המסך שמחלחלת לתוך נפשנו וגורמת לנו לשאול – לאיזו נבחרת אנחנו שייכים? האם עדיף להיות זה שרוצה יותר מדי, או זה שלא רוצה בכלל? הרי כל מי שנמצא בצד הלא מתלהב, מודע לכך שיש לו בעיה – אלון הגיע לתכנית עם אפס ידע בלהיות במערכת יחסים, שירי לא יודעת לחבב שום דבר ואף אחד ובמיוחד לא את עצמה, אורטל מודה לא אחת שהיא רגילה להתנהגות רעה מבחורים ומתערערת מנוכחותו של בחור רגיש כמו עידו לידה.

אבל בוא לא נתבלבל – גם לקבוצת המתמסרים יש אישיוז לא פשוטים. דקלה כופה שיחות כשלא מתאים, עידו תובעני ומניפלטור לא קטן, לירן כבר שכח את עצמו מרוב ניסיונות לרצות. אף אחד מבני האדם האלה אינו מושלם. אבל מה שמבדיל ביניהם הוא דרכי ההתמודדות עם הרגשות שלהם, או עם העדרן, והיכולת שלהם להתבונן בעצמם ולתקשר חלק מהתסבוכת הזו החוצה.

אינני אדם מאמין, אבל אם צריך, אני מוכנה לחבוש את כל מה שלינור אברג'יל תציע לי, ורק כדי שאלוהים ימנע מדקלה לחזור לאלון

בואו נתחיל מהסוף: הפרומואים לפרק הבא מלשינים שלמרות הפיצוץ המכוער בין אלון ודקלה, שצולם בחלקו דרך החלון והסתיים באריזת מזוודה, זה עדיין לא נגמר. לכאורה, בפרק הבא, אלון מסמס לדקלה מסרון חביב יחסית (אבל בלי אימוג'יז או משהו, הוא רק דרש בשלומה) ואז טוען מול יעל ודני שהוא "חד משמעית" רוצה שהיא תחזור. אינני אדם מאמין, אבל אם צריך, אני מוכנה לחבוש את כל מה שלינור אברג'יל תציע לי, ורק כדי שאלוהים ימנע מדקלה לחזור לאלון. לא משנה מה הוא אומר, מה הוא מבטיח, אילו מניפולציות הפקתיות גרמו לו לבקש שהיא תחזור – הכל שקרים, האיש לא בעניין. אלון, לכל אורך התכנית מלבד בחצי שעה בירח הדבש – לא הסתכל לדקלה בעיניים, לא דרש בשלומה, לא היה נחמד אליה, אפילו לא בזמן עיסוי זוגי (שמומן בתוכן שיווקי, חמודים שלי, לא ביוזמה של אלון לבילוי רומנטי). תירוצים יש לו בשפע, לפתוח מסעדה זה באמת לא קל – אבל הוא היה צריך לחשוב על כך לפני שהתחייב לתכנית. דקלה – הגיע הזמן לשמוע את הרינגטון ולצאת משם כל עוד נפשך בך. אמן, כן יהיה רצון, ברוך השם.

דקלה ואלון | צילום מסך מ"חתונה ממבט ראשון"

האם התגובה של דקלה ליחס של אלון הייתה מידתית וסבירה? בעיני כן. יתכן שנפלה לכמה קלישאות של אישה נעלבת שנראות כמו חיקוי של אדיר מילר, ("אה כן? אה כן? בסדר! בסדר!" ואז הקלאסיקה "איזו מטומטמת הייתי") אבל היי, אף אחד לא נראה טוב כשהוא אורז מזוודה בראש פינה ובוכה. מי שבטוח מגזים באופן עיבוד דחייה, לטעמי, הוא עידו. את כל פרפורמנס הדרמה קווין שלו שחווינו בירח הדבש עם אורטל, הוא המשיך הפעם ביתר שאת. בתחילת הפרק הוא מתעמת עם אורטל על ספת הטיפול הזוגי, על כך שהתהפכה עליו באמצע ירח הדבש והשאירה אותו תלוי באויר. הוא מאשים את אורטל שהיא לא רוצה להיות איתו, משום שהיא מעדיפה מישהו שלא בוכה על אביו שנפטר. נוט קול, עידו. במיוחד לא שלפי הכתוביות, אביה של אורטל שסיפרה כי עבר ארוע מוחי -נפטר בינתיים מאז הצילומים. ולא מדובר רק בפליטת פה ממקום של עלבון – אצל עידו זה כבר דפוס. הוא מנהל שיחות עם אורטל בראשו ואז מתמלל אותן החוצה, בלי באמת לשמוע אותה. זו מתכון מנצח לדרמה מתמדת בקשר – אבל הוא לא לבדו. אורטל שלנו, מתברר, היא לא רק בחורה עם בעיה גדולה בלדעת מה היא רוצה, אלא גם דרמה קווין מכובדת בפני עצמה. כך, בביקור בבית של עידו, היא מתלוננת שהוא לא עשה לה סיור ולא הראה לה את כל החדרים, ובמקום להתאמץ ולההפיג קצת את המתח ביניהם – מובילה את המפגש לכדי ארוע שנראה כאילו יתפוצץ בכל רגע.

עידו ואורטל | צילום מסך מ"חתונה ממבט ראשון"

בפגישתם הבאה, אורטל מבקשת מעידו שבכל זאת יתן צ'אנס לקשר שלהם, שיעזור לה לגלות מה היא רוצה. עידו מופתע אבל מסכים כי לטס פייס איט – הוא מאוהב. הם עומדים בחוץ ואורטל מזהירה אותו לא לצפות שתהיה כמו בהתחלה. משחקי החום והקור האלה לא נפסקים. אני לא יודעת מה קורה כאן, אבל אני מתחילה להתמכר לזוג הזה, אוף איתם.

ואי אפשר לקנח את מדור הקרבות הזה בלי שירי ולירן. האמת היא שהפעם היה עדין יחסית. ראינו את לירן מדבר עם אישה שמבינה אותו, שאכפת לה ממנו, שלא רואה בו רק מכונה לחיתוך אננסים. אני מדברת כמובן על הפסיכולוגית יעל. אה, שירי? כן, היא עדיין שונאת אותו. נקסט.

בתוך כל חוסר ההתאמות האלה, צוקית ודודו מתחילים להראות, שמא יותר לנו לחלום – כמו משהו נעים. עד היום דודו הוצג כצד הפחות מתמסר במשוואה, אבל זה היה לפני שהודיע ש"עלינו מדרגה באינטימיות" – קריצה קריצה. כולנו הרענו וחיפשנו את קטגוריית הפורנו החדשה "לעלות צעד באינטימיות", מאז שדונה מרטין איבדה את בתוליה לא הרגשתי כך. אבל אנחנו לא בני 16, לצערנו. נחמד שהם עשו את זה, מה שזה לא יהיה – אבל הייתי רוצה לשמוע גם איך היה, ואין לי ממי. נו מילא. אאלץ להאמין לחיוכים של צוקית (אם כי היא תמיד מחייכת) – ולהאמין שמשהו אמיתי באמת מתחיל לקרות בין שני אלה. בעיקר, הם מתחשבים זה בזה – היא מקשיבה לסיפורי סבא ברובע היהודי, סימון ומואיז הקטן, הוא מוכן לטעום גלידה טבעונית, וגם אם זה לא יהיה לנצח, זה מחזיר קצת תקווה בזה שיש אנשים שעימם אפשר להרגע קצת ממלחמות הכוח, להשען על גשר, ופשוט לנוח.

אמרתם "מנוחה", אמרתם הזוג המשעמם בתבל – ליאור ושרונה. שני אלה כל כך נחים, שהם נראים כבר כמו אחרי 30 שנות זוגיות. אתם מכירים את הזוגות האלה, אם אתם לא חלק מזוג כזה בעצמכם -ואתם יודעים שגם אם אין דרמה, רדיפות, ובקרים מחורמנים – יש כאן פוטנציאל לחיים הכי יציבים שאפשר לבקש. כל המרכיבים כאן – איי רובוט, טחינה, אפס נושאי שיחה. "אין לי מה להגיד", מסכם ליאור את הפרק מול מצלמת הוידאו של שרונה ושרונה מוסיפה בלחש, "גם לי אין מה להגיד". אלה המילים הכי מדויקות שנאמרו בתכנית הזו מאז תחילת העונה. אולי הזוגות האחרים צריכים להתחיל לאמץ אותן.