המנצחת האמיתית של "חתונה ממבט ראשון"

הדס בשן יודעת לעשות סצנות כמו דיקלה

אחד ההרהורים החוזרים שהיו לי בקשר ל"חתונה ממבט ראשון" הוא האופן שבו טיפוסים שונים מתמודדים עם דחייה. דחייה היא כמעט תמיד חלק מהחיים – קשה לצפות להתאמה מושלמת בין הרצון שלנו ושל הזולת ולפער הזה בתשוקות יכולות להיות תגובות שונות כמו שגילינו בתוכנית.

לירן הגיב לדחייה בביטול עצמי. עידו סגר את עצמו. צוקית התמודדה בעזרת גישה חדורת מטרה. ודיקלה? בכל פעם שאלון התעלם, הזניח, ביאס או סרב לחבק אותה דיקלה התמודדה עם הדחייה שלו בריב. היא ארזה מזוודות, התניעה מכוניות, החליפה חדרי מלון. אפשר לקרוא לה "דרמה קווין" ואפשר גם לראות בה אישה רגשית מאוד וחסרת פאסון שבתוכה יש ילדה שמבקשת חיבוק ומשתגעת כשהיא לא מקבלת אותו. דיקלה אהבה את אלון, היא נתנה לו את עצמה בנדיבות והופתעה בכל פעם מחדש לגלות שהיא לא מקבלת חצי מזה בחזרה. קצת תמימה וקלולסית, דיקלה חזרה לזרועותיו שוב ושוב, אבל ברגע האמת היא בחרה בעצמה ובסטנדרט הרגשי הגבוה שלה – ואמרה לאלון שלום.

גם אני דיקלה. אני יודעת לעשות סצנות, להיכנע לכעס ולדרוש הרבה, אבל אני שווה את ההשקעה כי אני נותנת לא מעט בתמורה. לפחות ככה נדמה לי. רק אל תשאלו את האקסים שלי.

>> ליומן הצפייה המלא של הדס בשן

לי יפה היתה דווקא בצד של אלון

הזדהיתי דווקא עם החלק הגברי של הפאנל, שפחות בא לידי ביטוי בעיני במהלך העונה. במיוחד עם אלון. בעיני הוא שודך לבחורה אימפולסיבית וטעונה רגשית שחלקה איתו מהיום הראשון מטענים לא ברורים של עצמה והשליכה עליו חסכים רגשיים שלא קשורים לקשר ביניהם. למדתי מהתוכנית שחברות היא אמנם דבר חשוב ומהותי בזוגיות, אבל בשבילי היא לא יכולה לבוא על חשבון תשוקה ומשיכה מינית, לא משנה כמה הטיפול הזוגי יהיה מוצלח. מסקנה אישית שלי מהתהליך ומהצפייה בזוגות היא שלא צריך להילחם על מקום כשאין מקום.

דליה בן ארי מרימה ליוגב

אילו הייתי דליה שמחוני (שם נעוריי) בת ה-17, הייתי מזדהה עם דיקלה. באותם ימים הייתי מתוסבכת מספיק כדי לסבול ולבחור את הלא נכונים. אבל דיקלה, רבאק, את כבר גדולה, לא הגיע הזמן שתצאי מסיפור הסדיסט והמזוכיסטית? בכל זאת דוז פואה על זה שבסוף העזת וחתכת מאלון המעצבן אז קבלי את המקום השני.

זה טרנדי עכשיו לחבב את שירי ולירן ולהזדהות עם הסבל האינסופי שחוו כל אחד מהם לחוד בדרך לגן עדן, אבל הם לא מקבלים אצלי ניקוד כי בגילם הם כבר צריכים לדעת שיש גבול גם לייסורי אהבה.

צוקית באה לי בטוב בהתחלה: קצת רוחנית, קלילה ועם אנרגיות טובות – נו טוב, קצת חופרת – אבל הכניעה שלה לגוש הקרח השתקן והקצת מלנכולי דודו, שבאמצע הסכים לעשות לה את הטובה (באמת תודה לך) הוריד לי ממנה.

את שרונה חיבבתי אבל שרונה וליאור יחד היוו תחליף מושלם לנומבון. אורטל ועדו: יומיים נישוקים וארבעים יום מסויטים? דייי. ולקינוח: לא קניתי את הלאבי דאבי בין יוגב ובת אל והיה לי ברור שמושב תאשור יתויק אצלה כפנטזיה רומנטית קצרה. אבל יוגב, מושבניק גזעי, ישיר, כן, אוהב, מפנק, משפחתי, הוא במקום הראשון שלי, בהצלחה יא גבר.

מה לקחתי מהתהליך? שהוא נועד למיואשים ולחילופין לרודפי פרסום. בסוף הפרק האחרון חיבקתי חזק את האיש שלי, אהבת חיי, זה שהציע לי נישואין אחרי שלושה שבועות של היכרות, בלי פסיכולוגים ובלי זיוני שכל, רק אהבה נטו וטקס נישואין על טנק. ואחרי החיבוק, הלכתי לאהובי פארוק. פרק 214. מה שאישה צריכה – אישה צריכה. פארוק וסורייה  מ"הכלה מאיסטנבול" הם הבחירה הזוגית האולטימטיבית שלי.

אופיר סגרסקי חושבת שדיקלה היא הגיבורה האמיתית בסיפור הזה

לקראת סיום העונה השנייה של "חתונה ממבט ראשון", זרקורים רבים הופנו למערכת היחסים המתהווה כנגד כל הסיכויים בין שירי ולירן. השניים האלה סימלו את סיפור הסינדרלה שכל רווק ורווקה נצחיים מייחלים לו, כשכל אחד מהם מגלם הן את לכלוכית והן את הנסיך, מוכנים לייפות באהבתם את התכונות הכעורות של האחר. לירן האדיר את שירי הצנונית לכדי מלכה, ושירי הכתירה את המתרפס שבגולדן רטריוורים לאביר על סוס לבן.

גם בי נגע סיפור הפשרה המתוק הזה, אבל מבחינתי הכוכבת האמיתית של העונה היא בכלל דיקלה, שהדגימה לנו כיצד שומרים על כבוד עצמי חרף הסינוור מאור האהבה והמצלמות. לאחר עונה שבה תומרנה לוותר על עצמה במניפולציות הנכלוליות ביותר, ישבה הרווקה בשנות השלושים לחייה על כיסא הכבוד במעמד המומחים, כולה הדרת ביונסה, וסיימה את יחסיה עם אבי כל הדושים. כולנו תקווה שבשונה ממנה, היא ניתקה כל קשר עם הבחור. כך או כך, אם יש משהו שעשה לי את השבוע הזה אלה פני העכברוש החתיך של אלון מתאמצות שלא לנשור מהלם. דיקלה, את אולי לא הגיבורה שאנחנו צריכים עכשיו, אבל חד משמעית הגיבורה שמגיעה לכולנו.

אור נוף מזכירה שעם כל הכבוד – אהבה לא היתה שם

שישה זוגות השתתפו ב"חתונה ממבט ראשון" ונראה לי שעד רגע זה אני לא ממש מבדילה ביניהם. צוקית, דיקלה, שירי – כולן נראות לי אותו הדבר: סובלות בלי הפסקה, מתאוננות, חסרות מנוח. והדבר נכון גם לצד הגברי של המשוואה: בין אם מדובר באלון הדושבג או בדודו ה"רגיש" – לכל הגברים בתוכנית אותה הבעת עז משוטטת בהרים של "מה לעזאזל אני עושה פה?".

ומה באמת הם עושים שם? למה גם ב-2019 אנשים עדיין ממשיכים לנהור בלי שום פרופורציה אחרי הטקס הזה שנקרא חתונה? כי בואו לא נטעה, על זה בדיוק "חתונה ממבט ראשון". זה נשמע כמעט מגוחך לומר את זה בקול רם, הרי זה מופיע בשם התוכנית, זה הרגע הדרמטי ממנו הכל נגזר. אבל דווקא מתוך זה, עם משחק המילים הכביכול שנון, "חתונה" רוצה להסתיר את מה שהיא באמת, היא רוצה שנחשוב שהיא תוכנית על הנשגב, על הטהור, על הנעלה – על אהבה. היא לא.

"חתונה ממבט ראשון" היא כמו השילוב האולטימטיבי בין אגדת דיסני לדייט גיהינום מטינדר. ריקים מתוכן ממשי, מסמן נטול מסומן, הד חיוור של הדבר עצמו תוך כדי התרחקות מרבית ממנו. הרי הקונספט "המהפכני" עצמו עובד כבר שנים לא רע בכלל בבני ברק ובירושלים. שם הדיל ברור: חתונה כדת משה וישראל, בניית בית משותף בישראל והעמדת דורות של צאצאים. אהבה? תלוי את מי שואלים.

הדבר מעניין בעיקר בהשוואה לתוכנית הריאליטי-דייטינג הקודמת שסחפה את המדינה – "לאהוב את אנה". ארונוב הצליחה לעצבן את הגולשים השבוע כשכתבה שלדעתה "אהבה אמורה להיות קלה", להבדיל ממה שהיה על המסך ב"חתונה", שתחת השפעה אובר-פסיכולוגיסטית רדפה באובססיביות אחרי איזהשהו תהליך. הו, התהליך. ומה בסופו? אם תשאלו את עם ישראל – כנראה ההיריון של שירי.