חתול תעלול

לא יודעת איך קרה שהתחתנתי עם גבר שלא אוהב חתולים. זה לא שהוא חלק איתי את המידע הזה לפני שהתחתנו, אבל הייתי צריכה לחשוד. 12 שנים מאוחר יותר, אני יכולה לציין בסיפוק שהמהפך הושלם. הוא לעולם לא יודה בכך, אבל הוא מת עליהם כמעט כמוני.

את הקריירה החתולית שלו התחיל העזר כנגדי כשעברנו למדבר. שבוע אחרי שנכנסנו לבית החדש, ישב הלל בן הפחות משנה בפתח המטבח ונענע את רגליו בחוזקה כנגד הדופן של מכונת הכביסה. אחר כך הוא זחל משם, שנייה לפני שמתחת למכונה הופיע עקרב קטן אך כועס למראה. צהוב זרחני, עוקץ מונף, כל העסק. אחרי שגמרתי לרסק אותו בעזרת סנדל, הסברתי לעזר שזה או חתולים או עקרבים. המסר הופנם היטב. תוך חודש היו לנו שתי חתולות יפהפיות, ג'יני ולולה, ולאחר שנתיים הצטרפה בלה, חתולת שלג לבנבנה ונוירוטית. על מי אני עובדת? החתולה פסיכוטית. פסיכית לגמרי.

עם בואה של בלה, ג'יני הלכה לחפש בית אחר. לפחות זה מה שאמרנו לילדים. כנראה שקלטה מראש איזו מפלצת הגורה הקטנה הזו הולכת להיות, והעדיפה לפרוש מהמירוץ בזמן. נשארה לולה, שאכן בלה מתעללת בה על בסיס קבוע, ומקס ושולה, הגורים של בלה שגדלו להיות שני חתולי ענק, יפהפיים ומפוטמים. כך שיצא, ממש בלי שהתכוונתי, שאני הבעלים הגאה אך הבוש לארבעה חתולים. הנה אמרתי זאת. שמי תמר ויש לי ארבעה חתולים. כן, גם אני לא מאמינה. וכן, יש דבר כזה, יותר מדי חתולים.

כי הם בכל מקום. הם והפרווה שלהם. והמלחמות שלהם. וערוגות הקקי שהרסו לי את החצר. ועם ארבעה חתולים באמת שאין לילה שאתה לא קם באמצע, להוציא איזה חתול שאכל יותר מדי, או שסתם בא לו לבדוק מה שלום הירח.

אוהבים חתולים?

קיטורים קיטורים, אני מתה עליהם. במיוחד על מקס, החתול המועדף. חתול שיודע לחייך ולדבר. כן, אני נשבעת, מחייך כמו החתול של עליסה ועונה במיאו מלא הבעה על כל דבר שהוא שומע. בבוקר הוא עובר ילד ילד ומעיר בחיבוקים ובנשיקות. ושולה, האכלנית הכפייתית הזאת, העזר טוען שהיא רפת שכל, שלא לומר על גבול הפיגור, ואני לא יכולה שלא להסכים. אבל כשהיא פותחת את הפה למיאו, אני בוכה מרוב צחוק. הסופרן החתולי הכי דקיק ונוקב בעולם, מפיה של גברת שמנה בעלת מבע מטופש.

הכי נחמד? העזר מציון. הוא שוכב על הספה, חתול חיקו מקס מגרגר לו על הבטן, שולה שמה לו ראש על כפות הרגליים, ולולה מנסה גם. "נו, אתה לא אוהב חתולים?", אני שואלת במתק שפתיים. "לא", מגיעה התשובה היבשושית. "אז למה אתה נותן להם לישון עליך?", אני מתעניינת. "כדי שירגישו נוח. הם צריכים להרגיש נוח כי הם העובדים שלי", מסביר לי המהנדס בהיגיון קוואנטים עמוק. הוא עדיין חושב שהחתולים פה כדי להרוג עקרבים, ולא קולט שמה שהם הורגים הכי טוב הוא ניירות (שולה) וזמן (מקס).

אוהבים חתולים!

לכלוכים בצד, מאז שהם פה אין עקרבים. ונחש אחד מצאנו מת בחצר. ובכל אביב הבית מלא זנבות מפרפרים של לטאות וחומטים, ושולה נורא אוהבת להקפיץ חגבים ישר אל מותם. רצוי בבית, כדי שאוכל להתרשם עמוקות.

הילדים מתים עליהם, וגם אני, ומי שלא ראה את משפחת אלפיה חוזרת הביתה ואת החתוליאדה עושה לנו מפגן שמחה בחצר, כולל גלגולים על הגב וזינוקים באוויר, לא ראה שמחה מימיו. הילדים מנסים לסגור את הדלת של המכונית לפני שבלה תזנק למושב הנהג, בעוד אני מנסה להיכנס הביתה בלי למעוד על מקס, שמפגין את אהבתו בהשתרעות תכופה לרגליי. ולילדים יש תירוץ מצוין לא לעשות כלום, כי קודם הם צריכים להוציא את מקס/ להכניס את שולה, להוריד את בלה מלולה, לקרוא למקס שיבוא לישון.

והנה אני כותבת טור שלם בלי להזכיר כמעט ילדים, אלא רק חתולים. עירית לינור אמרה פעם שאחרי שאת יולדת ילדים, החתול מפסיק להיות תחליף ילד וחוזר להיות חיה נמוכה, נחמדה ומגרגרת. ואני מוסיפה – וכשהילדים גדלים ומפסיקים לגרגר בחיקך, את חוזרת לחתולים.