חתולים מתחת לספה
תמר מבינה למה חתולים נכנסים מתחת לספה כשעוברים דירה
כשהייתי בת ארבע והוריי היו בני שלושים, עזבנו את הדירה הקטנה שהיתה לנו בחולון ונסענו דרומה לעיירה א'. היו לי אחות בת שמונה ואחות נוספת, תינוקת, שנולדה ביום בו הגענו לבית החדש. גדלנו כך, שלוש בנות, בעיר קטנה, מדברית. שטח לא היווה בעיה. היתה לנו חצר ענקית וגידלנו בה מכל הבא ליד: כלבים, חתולים, ארנבות, תרנגולים. אפילו ברווז היה לנו פעם, עד שהשמש המדברית החזקה הביאה אותנו למסור אותו למשפחה אחרת.
בכל פעם בה נסענו לתל אביב, אבי היה מקטר על הפקקים, על הצפיפות, על הלכלוך, ושואל את עצמו (בקול רם, שנוכל לשמוע) מה גורם לכל כך הרבה אנשים לגור בכל כך מעט מקום ועם כל כך הרבה אחוזי לחות. והנה, שלושים ואחת שנה אחרי ההורים שלי, אני מוצאת את עצמי עושה בדיוק אותו הדבר. נוסעת דרומה, עם המשאית ועם שלושה ילדים לעיר שאין בה לא פקקים, לא לחות ולא לכלוך. רק הרבה מרחב ושקט.
לארוז את החיים
המשימה המיידית היא אריזה. אנחנו צריכים לארוז חיים שלמים: שני הורים, שני ילדים, תינוק. אנחנו מופתעים לגלות כמה דברים הצלחנו לדחוק בדירונת הקטנה שלנו. כל הכבוד לקבלן שעוד לא התמוטטנו לאף אחד על הראש. ביום הראשון של האריזה אנחנו מגלים שיש לנו שישה ארגזי ספרים, לא סופי. מתוכם שישה ארגזים שלי, וספר אחד של בן הזוג "חצוצרה בוואדי" שהשאילה לו המורה לספרות, כיתה י', שעדיין מחכה לו שיחזור.
"למה שלא נוותר על כל הספרים האלה?" הוא שואל אותי. באמת למה. "כשתוותר על רשת המחשבים הביתית ועל ספרי ההנדסה ששוקלים עשרה קילו החתיכה, נדבר", אני עונה.
אבל ספרים זה כסף קטן. הבא בתור הוא ארון הקיר הענק שמאכלס בתוכו חצי מהבית. אותו אנחנו דווקא מפרקים בזריזות, פשוט שופכים הכל לשקיות ענק שחורות, שהמשרתת, כלומר אני, תקפל מחדש אחר כך.
כיצד אורז הגבר המצוי
שבוע לתאריך העזיבה ובסלון מתנוסס לו הר ארגזים ושקיות. שאר הבית סביר. את הצעצועים עדיין לא נעים לארוז לילדים. את הבגדים המיותרים ארזנו. נשארים כמה איים של בלגן: הבוידעם, הארון בכניסה, שולחן הכתיבה והמחשבים. "יכול להיות שגמרנו?" שואל אותי מי שרצה לזרוק לי את הספרים לפח. אני מגחכת. כלל ידוע הוא כי מרגע בו אתה מסיים לארוז דירה ועד הרגע שבו באמת סיימת, עוברים שלושה ימים וחמישה עשר ארגזי אקסטרה. "אל תחשוב את זה אפילו", אני מזהירה אותו. "תארוז".
והוא אורז, אוהו איך שהוא אורז. כשד משחת הוא אורז. בכל שעה נתונה אני מוצאת אותו יושב מול הטלוויזיה, ערוץ הנשיונל ג'יאוגרפיק פתוח מולו על תכנית חיי הנמלים בסיביר, גלגלת הדבק בידו והוא בוהה, כולו מרוכז בשיירה הקטנה והקפואה שלעולם לא תגיע אל המנוחה והנחלה. גם הארגז שבידו לעולם לא ייארז, ואנחנו גם בכלל לא נוכל לעבור, כי בטלוויזיה יש המון ערוצים ולגבר הממוצע יש ערוץ קשב אחד בלבד, וגם זה בקושי.
רוצה לקבל את הגיליון החדש של “את” עד הבית ב-9.90 ש״ח?
(במקום 39.90 ש"ח)