חשוד מאוד

שוטר שחור במדים שחורים ניצב בפישוק גדול בקצה השרוול שהוליך מן המטוס לטרמינל בשדה התעופה של מיאמי, בחן אותי בעיניים מצומצמות וביקש לראות את דרכוני. הנוסעים האחרים חלפו על פנינו במהירות. השוטר עיין בדרכון שלי בקפדנות ושאל מאיפה הגעתי, אף על פי שזאת שאלה די מיותרת כשאתה עומד ליד דלת של טיסה שנחתה כרגע מלה פאס (La Paz).

אחר כך הוא סימן משהו על דף נייר שאחז בידו. לזכותי ייאמר שבמהלך כל הזמן הזה התאפקתי ולא הוצאתי מילה מיותרת מפי. עניתי על השאלות בלי להתבדח ובלי להעיר משהו ציני או מתחכם. פשוט עניתי בכן ולא, או בתשובות בנות מילה אחת – מישראל, מלה פאס, שבוע, טיול. התנהגתי למופת. השוטר העיף בי מבט אחרון, החזיר לי את הדרכון וסימן לי להתקדם במורד המסדרון.

מלא גאווה על האיפוק שהפגנתי בתנאים קשים צעדתי לתור הארוך של ביקורת הדרכונים, שבארצות הברית, באיזו גישה אופטימית במיוחד, קוראים לה Immigration – כלומר מחלקת ההגירה האמריקאית. מובן מאליו שכל חברי לטיסה כבר עמדו בתורים המתפתלים לפני. כעבור חצי שעה, קצת פחות סבלני וקצת יותר המום, התייצבתי מול השוטרת במחלקת ההגירה.

בין גדולי סוחרי הסמים הקשים

היא דפדפה בדרכוני, משתאה במיוחד מול האשרות היפות שהדביקו שם מחלקות ההגירה של קזחסטן ומצרים. אחר כך שאלה בחיוך רחב מהיכן הגעתי, מאיפה אני, מה אני עושה כאן ומה עלה לי בראש, גבר לבן שנוסע לבד ומגיע למיאמי מפרו ובוליביה. לא היה צריך להיות גאון כדי להבין שהיא כבר תייגה אותי בין גדולי סוחרי הסמים הקשים שמגיעים מדי יום מבוליביה לארצות הברית.

איכשהו, כשעניתי על שאלותיה, גם לי נראה כל העניין קצת תמוה. טיפוס חשוד. כיוון שבת זוגי כבר חזרה לארץ, ומכיוון שההסבר שבאנו לפגוש את בננו שמטייל באמריקה הדרומית נשמע לי מייגע ולא אמין, הסתפקתי בזרם התשובות הקצרות: מטייל. לבד. בכל מיני מקומות. איני מכיר איש. איני עובד בעבודה קבועה. אין לי מטרה ברורה לביקורי בארצות הברית, ואני נוסע ממיאמי לאורלנדו שבפלורידה. אפילו לי כל זה נשמע בעייתי. במקומה הייתי עוצר אותי בו במקום. אולי אפילו בתא מבודד. נגע הסמים הוא הרי בעיה איומה וצריך להתמודד איתו בלי רחמים.

השוטרת הביטה בי לרגע במבט קצת תוהה, שאלה מה אני ממלמל שם וביקשה שאניח את אצבעותי על המסך שלפני ואישיר מבט מול המצלמה. זיפים בני יומיים ייראו מצוין בתמונת החשוד שלי שתתפרסם בעיתונות, חשבתי לעצמי וניסיתי לחייך. היא ביקשה שלא אחייך וצילמה שוב. אחר כך בירכה אותי ב-God bless you sir ושילחה אותי לדרכי.

"כדורים? טיפות? עשבים?"

לאחר דקה כבר הפנו אותי אל המסלול האדום בבדיקת המכס. בחור צעיר, לבן, בגובה שני מטרים עם כפפות צחורות ביקש בנימוס שאפתח את המזוודה ואת שני התיקים, שאפרוש את כל חפצי על שולחן הנירוסטה ואזוז שני צעדים לאחור. עשר דקות אחר כך סימן לי להתקרב לשולחן ושאל: "לא קנית שום דבר בבוליביה?"

"לא. אני לא קונה הרבה".

"מה עשית שם?"

"טיילתי".

"אההם, פגשת אנשים?"

"כן".

"איזה?"

"כל מיני".

"הם ודאי נתנו לך דברים?"

"סליחה?"

"דברים. הם נתנו לך דברים?"

"רובם הגישו לי מנות של אוכל לא היגייני".

"אהה. וקנית תרופות כדי לטפל בזה?"

"לא, מה פתאום".

"כדורים? טיפות? עשבים?"

"לא. אני לא אוהב תרופות".

הוא הסתכל בי במבט מיואש כאומר – שנינו יודעים שאתה סוחר סמים ענקי, אבל אין לי כרגע דרך להוכיח את זה, אז לך מכאן ואנחנו עוד ניפגש.

בסוכנות השכרת הרכב שאלה הפקידה בחיוך אם עברתי בדיקות מקיפות לאחר הטיסה.

"איך ידעת?", שאלתי.

"נו באמת. גבר לבן שמגיע לבד מלה פאס בטיסת לילה למיאמי. מה עוד אתה יכול להיות חוץ מסוחר סמים? יש לנו מכונית עם גג נפתח במבצע מיוחד, בתוספת שלושה דולרים בלבד. משאיר המון רושם".

משה גלעד – עיתונאי, כותבב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד