חרם שקט בגיל 40: זה לגמרי קורה וזה עדיין מכאיב

לא חשבתי שאחווה את זה. לא בגיל הזה. לא כאימא לשני ילדים, לא כאישה שידעה חברויות, אהבות, פרידות, שברונות לב. אבל הנה זה קרה – הדרה. חרם שקט, עטוף בסטוריז מחויכים במפגשים שלא הוזמנתי אליהם. שולחן מופלטות מרוחות בחמאה ובדבש, בועות של פרוסקו, ילדים מתרוצצים. בלי צעקות, בלי קללות – רק שתיקה רועמת, סינון מחושב, גיבוש שנבנה מאחורי הגב. בדיוק כמו בכיתה ד', רק שהפעם זה מגיע כפאסיב-אגרסיב – עם נשיקות בכניסה לגן ו"מה קורה, חיימי?".

>> אחרי שעברה התעללות בגיל 14 – זה מה שעזר לה לרפא את הכאב

הייתי רוצה להגיד שזה עבר לי. שזה כבר לא מזיז. שאני רואה את הסרטונים האלה, את כוסות היין, הגבינות המסריחות, את צהלות החברים של הילדים שלי, את הלבבות בסטורי, וממשיכה הלאה. אבל האמת היא, שזה פוגש אותי במקום הכי פריך, כמו ילדה שאולי אף פעם לא באמת חוותה חרם ועכשיו, בגיל 42, כאימא, אני חווה לראשונה תחושת זרות שלא הכרתי, הדרה במובן הכי מזוקק שלה. כי יש איזה הבדל קטן בין החיוכים היומיומיים בכניסה לגן, לבין ההחלטה הלא מדוברת להוציא אותך החוצה. לא ממפגש ספציפי, זה לא המימונה – מתחושת השייכות. מההום־בייס שלך ושל הילדים שלך. מהמקום שבו אתם חיים.

"הן מחייכות אלייך, אבל גם מסננות אותך. הן קוראות לך 'מאמי', אבל הן שוכחות להזמין אותך. וכמו אז, גם היום, בעדריות ששמורה רק לחרמות – אף אחת לא באמת אומרת לך למה"

 

חרמות בגיל בוגר הם לא מיתוס. הם פשוט החליפו תלבושת. הם כבר לא מגיעים עם פתקים מקושקשים או קריאות לעברך בהפסקה. הם לובשים קז'ואל, כזה שמתאים לגינה, בקבוצות וואטסאפ שקטות, בתמונות חופש מנופחות של "היה מושלם" או "כמה כיף להפגיש את הילדים". הן מחייכות אלייך, אבל גם מסננות אותך. הן קוראות לך "מאמי", אבל הן שוכחות להזמין אותך. הם נראים כמו קהילה – אבל מרגישים כמו מועדון סגור. וכמו אז, גם היום, בעדריות ששמורה רק לחרמות – אף אחת לא באמת אומרת לך למה.

מחטף רגשי וההתרה

בהתחלה זה שורף. הגוף מתכווץ. את שואלת את עצמך מה נסגר? אולי עשיתי משהו לא בסדר? אולי אמרתי משהו לא במקום? יצאתי קצת אאוטסיידרית? אולי פשוט עברתי את הפרידה של החיים מאב ילדיי, ועכשיו, ברווקות המחודשת, אין כניסה למעגל הנשואים והנשואות, שחס וחלילה לא אטרגר פרידה? אבל אחרי כמה ימים של פאק איט והתעללות בציפורניים, משהו נרגע. ואז מגיע רגע שבו אני בוחרת להפוך את השיט-הול לטובתי, כמו היפוך מחשבתי: לא להישאב לזרם ההקטנה, דווקא להפך – להגדיל את עצמי מבפנים. מאפשרת לעצמי להרגיש, לבכות, לכעוס – לשהות שם אול-אין. ואז אני מנסה לברר איפה הבונוס פה? מה אני יכולה לקחת מזה? מה אני מבינה על עצמי? ומה אני רוצה לזכור על מי שאני, גם כשאחרות שוכחות או לא רואות? וברגע הקוסמי הזה כל הגבב והקש והסחל"א, מתחילים לאט לאט להפוך לזהב מנצנץ, לכוח על.

"אולי אמרתי משהו לא במקום? יצאתי קצת אאוטסיידרית? אולי פשוט עברתי את הפרידה של החיים מאב ילדיי, ועכשיו, ברווקות המחודשת, אין כניסה למעגל הנשואים והנשואות, שחס וחלילה לא אטרגר פרידה?"

 

לא תכננתי שהחוויה הזאת תהפוך לטור. הרי חרמות זה של ילדים, לא? אצל מבוגרים זה לא אמור לקרות – הם המחנכים, הדוגמה האישית, אלה שאומרים לילדים שלהם "אנחנו תמיד נחמדים לאנשים". גם אני אומרת את זה לשלי. אבל לפעמים, גם אנחנו מוצאות את עצמנו בחוץ – ולא ברור לנו למה העולם הזה הוא לפעמים כל כך דפוק.

תכלס, אני לא באמת הסיפור פה – אם הגעת עד כאן ולא עשית לטקסט הזה סווייפ שמאלה, ואת מכירה את הכיווץ, את הלבדות בסטורי, את ההחמצה, את הטעם המר בפה – את לא לבד. גם אם כולם סביבך נראים מאושרים, גם אם נדמה שרק אותך שכחו בבית, יש עוד לבבות פועמים שמרגישים כמוך. ולפעמים, דווקא מהמקומות הכי סוליקו, נולדת תנועה חדשה: חיבור. חמלה. אמת זכה. מזכירה לעצמי – לא את זו שצריכה להשתנות או להתאים את עצמך כדי להיכנס למעגל. מי שרואה אותך באמת, לא תצטרך שתגידי מילה. היא תזהה אותך גם בשקט, גם כשאת לבד. דניאל ג'ונסטון כתב פעם על אמונה פשוטה, חשופה, שכל מה שצריך זה להיות את – ולצאת החוצה, ושזה הקאץ' בעצם, לצאת אל האור, ואז True love will find you in the end – ו-וואלה, זה הרבה יותר שווה מזהב, אהוב ככל שיהיה.