חצי שנה של סיוטים והבועה שיצרתי מאז הלידה קרובה לפיצוץ

בבית הקפה בקרית אונו בשעה הזו העניינים מתנהלים על מי מנוחות. הורים מנענעים עגלות במרץ, סבתות בשולחן העגול מביעות את שביעות רצונן מהארוחה העסקית שזה עתה סיימו, וזוג אנשי עסקים מנומנמים לועסים כבדי עוף מדממים בהנאה מוגזמת.

גם אני במנענעים הפעם. בתוך העגלה האופנתית שוכבת תינוקת כחולת עיניים שמביטה בי כבר שעה במתיקות אינסופית. אני אימא שלה, מסתבר. והיא הבת שלי, כבר כמעט שלושה חודשים. העולם שלי נצבע בצבעים חדשים, ואני חוקרת בתוכו כל צבע בהתפעלות ובאימה, השמורות לאימהות טריות שנולדו זה מכבר.

כבר חצי שנה מאז שהסיוטים מהלכים ביננו, סיוטים עלי אדמות, והאדמה ספוגה בדם ובשרידי אדם ובמעשים שאפילו לה קשה לשאת והלוא התרגלנו שהיא סופגת הכל, האדמה הזאת שלנו.

קפה, מקלחת, מה עושים להן שם, אל אלוהים. אורי שותה בשקיקה חלב מבקבוק, שירי ביבס. טיול בקניון עם העגלה, חיילים חיים מחייכים אלינו, חיילים מתים. אני בבית של ההורים שלי, עטופה ומוגנת. למפונים אין בית לחזור אליו

אני מנסה לשמור עליי ועל אורי מהעולם שבחוץ, לא לראות חדשות ולדמוע מעל ראשה הטהור, להתמסר לריח הקודקוד המשכר שלה, לצלול לתוך הטוב הזה. לא להתמלא בזעם, לא לצרוב עצב תהומי על החלב שנקרש על שפתיה. הרי אי אפשר יהיה לחסוך ממנה לעד את כאבי העולם, אז לפחות עכשיו, עוד קצת.

ככל שאני מנפחת את הבועה הזו שגזרתי על עצמי מאז הלידה, כך היא קרובה יותר לפיצוץ. ככל שאני מנסה להתעלם מהתחושות שלי, כך ההבזקים גוברים.

קפה, מקלחת, מה עושים להן שם, אל אלוהים. אורי שותה בשקיקה חלב מבקבוק, שירי ביבס. טיול בקניון עם העגלה, חיילים חיים מחייכים אלינו, חיילים מתים. אני בבית של ההורים שלי, עטופה ומוגנת. למפונים אין בית לחזור אליו. הצפון גם הוא משותק. היקום שלנו קרס לתוך עצמו ואין נחמה. ביקום מקביל בעזה, תינוקות רכים כמו שלי גוועים לאיטם ברעב.

הלב שלי, שיצא לחופשת הבראה מאז שאורי נולדה, יוצא עכשיו להפגנות. להעיף את הממשלה הזו. להחזיר אותם הביתה. עכשיו. עכשיו. עכשיו. לצרוח את זה עד שישרפו לי הריאות.

אורי נרדמת בעגלה ואני מתמוססת מהשלווה שלה, מתעטפת בה כמו בדגל ויודעת שאני חוזרת להפגין. בשבילי. בשבילה. בשבילם.