חפץ חשוד

וכך, בעודי עומדת בתא ההלבשה הקטן של רשת האופנה להמונים, איבדתי סופית את שאריות השליטה. "למה לעזאזל אני אמורה לעבור את ההשפלה הזאת?", שאגתי אל אמי שלצדי, "כשאת היית בהריון איתי לבשת שמלות רחבות ונוחות, מה קרה שהיום אישה בחודש החמישי להריונה אמורה להידחס לסקיני ג'ינס ולהיראות כמו פרודיה על סמל מין?!".

"שששש, את צועקת ואנשים מסתכלים".

"שיסתכלו, אינעל העולם! ותסתכלי גם את! אף אחת מהבנות כאן, גם אלה שלא בהריון, לא נראית כאילו הבגדים האלה יוצרו עבורה בכלל. לזאת יש תחת שמבצבץ מתחתית השורטס ולהיא מותניים שעוד רגע יפרקו את חצאית המיני הפצפונת. כולנו עומדות בחדר ההלבשה ומצמצמות את החרכים של העיניים כדי לערפל את הדמות שלנו מול המראה, כי להתבונן על עצמנו בעיניים פקוחות לרווחה לא יוביל אותנו אלא למסקנה שאנחנו פשוט לא בסדר. אנחנו לא מתאימות לשום דבר ממה שמוכרים כאן. אבל אנחנו כאן, וזו החנות שמעבירה אותנו הטרדה מינית. והסכמתי לזה כל זמן שיכולתי ללבוש את הדברים האלה, אבל עכשיו מה? עכשיו העובר שלי גורם לי להיכשל בתפקיד שהסקיני ייעדו לי – אובייקט מיני מוצלח".

כשהתחלתי לבשר שאני בהריון, כמה מחבריי הגברים חתמו את איחולי המזל טוב בתהייה, ספק סקרנית ספק מודאגת, מה אני מתכוונת לעשות עם חיי המין שלי: האם אני מתעתדת "להפוך לאחת מאלה שכבר לא רוצות" או שאולי נכונה השמועה ש"דווקא בהריון אתן רוצות הרבה יותר". האוזניים של בן זוגי קצת דיממו כשהוא שמע את השאלות, אבל לי הן דווקא נראו כמו ביטוי סביר מאוד לחרדה של רווקים מעתידם. למה שלא ידאגו? הרי מה שהוסבר להם על המיניות הנשית הגיע בעיקר דרך המדיה, וזו השאירה אותם עם ערמת קלישאות על ההורמונים שהופכים נשים למטורפות ועל הטראומה שצפויה להם אם יראו את הלידה. למה שגבר שחונך שתפקידה המרכזי של האישה הוא גירוי (ושתפקידו הוא להתגרות) לא יביע חשש מפגיעה בסטטוס קוו? גברים נשואים דווקא לא שאלו שאלות, אבל מדי פעם נשמעה האזהרה: "אבל אל תזניחי את הגבר שלך, כן?". אכן, פרט לאספקת מין סדיר, אילו עוד סיבות יכולות להיות לו להישאר.

"ככה תוכלי להרגיש סקסית גם בהריון", "ג'ינס קצרצרים לוהטים", "להישאר סקסית בגופייה", "שמלת מיני עם הרחבה לאזור הבטן", כל אלה כותרות שיווקיות לאופנת הריון. תירגעי, שגרת חייך לא אמורה להיפסק גם עכשיו: את קודם כל אמורה להיות אובייקט מיני מוצלח.

כבר שמעתי מחברות שהקדימו אותי שלא רק הבטן גדלה, אלא גם האגן מתרחב, והמותניים נעלמים – ובאמת הגוף גדל ככה שהוא הורג את האשליה להיות הראשונה להגיע לחדר הלידה בלוק של שרוך עם קשר. אבל כשהתחלתי לחפש בגדי הריון בחנויות מקוונות גיליתי שהדוגמניות ברובן שוברות את הסטטיסטיקה: בטנים קטנטנות התייצבו על קיסמי רגליים, ישבנים זעירים מילאו בנוחות מכנסוני מיקרו. הבגדים שמנסים למכור לי, אישה שהייתה עד לא מזמן מידה 63, מוצגים על אנומליה אנטומית שאפילו פוטושופ לא יכול להסביר. אבל הסבר חייב להיות, אז דילגתי למחלקות בגדי הנשים הרגילות באתרים האלה וגיליתי את אותן מעוברות שדופות. העובר התברר ככרית. מתברר שעבור חלק ממשווקי בגדי ההריון, לקחת דוגמנית שאשכרה נושאת ברחמה יותר מתפוח זה די דוחה. בואו פשוט ניקח את ולדיסלבה הקרואטית השחפנית ונשחיל לה כדור סיליקון מתחת לחולצה, כי "ממילא הלקוחות שלנו לוקות בטפשת הריון, אז למה שהן ישימו לב?".

את ההכשרה להיות אובייקט מיני מוצלח התחלנו כשהנעלנו את בנות ה־4 בעקבים והלבשנו להן חולצות בטן. את בנות ה־51 אנחנו כבר שולחים ללמוד ריקודים על עמוד. הן מגיעות לגיל הפריון ערוכות לסרסור שמכניס כסף לחנויות אופנה וקוסמטיקה במסווה של ליברליות ושחרור. כשהן יעברו את ההריונות שלהן הן יגלו שלא שוחררו מתפקידן כווגינה מהלכת, ושעכשיו הן אמורות לעמוד בקריטריונים של מילפית. עד לאחרונה הבטחנו להן רק שנה אחת בקושי של פטור מהחפצה, תקופת ההריון. קישטנו את זה באמירות כמו "עכשיו את הכי נשית" וכך רמזנו בעצם מה היית קודם כשהלבשנו אותך כמו פרוצה מולדבית. אבל עכשיו גם בהריון את לא משוחררת. אין הפוגה מהמשימה המרכזית של האישה: למצוא חן בעיני גברים.