חמשת גיבורי העל של הגיטרה
בחרנו בשבילכם את חמשת הגיטריסטים הגדולים ביותר של הרוק
בשנים האחרונות הרוק נמצא בפריחה עולמית – יש טונות של להקות חדשות, עשרות דגמי גיטרות חדשים נמכרים כמו ערמונים טריים, חוברות הטאבים מדווחות על תפוצה חסרת תקדים והיו טיוב/מייספייס מלאים בגיטריסטים מכל סוג. גברים אמיתיים מוותרים על רכבי השטח בעבור חופן מיתרים, ואפילו בנות המין החזק גילו את נפלאות הגיטרה. הכול נראה נפלא בשנות האלפיים – רוק און!
ובכל זאת, משהו חסר. בעידן של המון ריפים, פוזות, צעירים זועמים וסולואי גיטרות אינסופיים עם 546 צלילים בשנייה – די קשה עדיין, משום מה, למצוא שירים טובים, מוסיקה מרגשת ופאן טהור. הכול נראה איכשהו מלוקק, תקשורתי, ממוסחר, צרכני ומותאם לדרישות השוק. מורגש צורך חריף בגיבורי גיטרה אמיתיים במקום מוטציות בנוסח דראגונפורס, שנראה שכל תכליתם הלהקתית היא לשווק לכם את משחק הפלייסטיישן "גיטאר הירו".
קדימה סבא, תתחיל להתפרע!
לא רק ותיקי הרוק מאסו בטרנדים המשמימים של שנות האלפיים – גם הטינאייג'רים של היום מתאהבים מיידית בענתיקות כמו פינק פלויד, בלאק סבאת' או דיפ פרפל. אם לא קלטתם עד עכשיו – הרוק הקלאסי חוזר בגדול. כל כך בגדול, עד שהמעריצים הפנאטיים והמשקיעים הכבדים הצליחו לשכנע חבורת חטיארים באים בימים שנקראו פעם לד זפלין, לחגור שוב את הגיטרות ולנסות לשחזר בפתטיות את ימיהם כקדם, במקום לנוח על זרי הדפנה. קדימה סבא, קח ת'כדורים ללחץ דם, שלוף את הקטטר ותתחיל להתפרע.
מקובל לומר שהתקופה הקלאסית של הרוק החלה בסוף שנות ה-60 (אחרי "סרג'נט פפר" של הביטלס), והסתיימה איפשהו בשנות ה-80, עם תחילת המעבר מפורמט תקליט ויניל לדיסק. נשים לרגע את ההיסטוריה בצד ונגלה לכם שגם הצוות המוסיקלי המורחב של "מקסים" חולה על רוק קלאסי. לא היינו צריכים לחפור יותר מדי, ואנחנו מביאים לכם את חמשת הגיטריסטים הגדולים שעיצבו את הרוק הקלאסי – אלה שבלעדיהם המוסיקה העכשווית כפי שאנו מכירים אותה לא הייתה קיימת.
ג'ימי פייג'
ג'יימס פטריק פייג' נולד ב-9 בינואר 1944 והחל את דרכו כנגן אולפן לונדוני מבוקש. אחרי שהפיק, ניגן והקליט עם מיטב אמני התקופה, הצטרף ללהקת היארדבירדס, כשהוא מחליף שם את ג'ף בק, שהחליף את אריק קלפטון (ע"ע). הלהקה לא הצליחה להמריא וחבריה המשיכו להתחלף כמו גרביים. בסופו של דבר, גיבש פייג' סביבו הרכב חדש יחד עם המתופף ג'ון בונהם, הזמר רוברט פלאנט ונגן הבאס ג'ון-פול ג'ונס. ביי ביי יארדבירדס, אהלן לד זפלין.
בלד זפלין התגלה ג'ימי פייג' במלוא גדולתו כגיטריסט, מפיק מוסיקלי וכותב שירים. כמוסיקאי ומפיק משופשף הוא הפך במהרה לאחד ממעצבי הסאונד של הרוק הקלאסי ושל הרוק בכלל. הגישה הפרועה, הכיפית והאנטי ממסדית של לד זפלין סימנה את הדרך לאלפי להקות רוק מכאן והלאה. שירים כמו "Heartbreaker", "Whole Lotta Love", "Communication Breakdown" וכמובן "Stairway To Heaven" הפכו לנכסי צמר ברזל של הרוק.
פייג' שכלל את נוסחת הבלוז-רוק (עם השפעות מגדולי הבלוז האמריקאי השחור), דפק סולואים שמימיים (בעיקר על גיטרות גיבסון) ושילב בנגינה שלו גם אלמנטים של פולק ומוסיקה קלאסית. לא הכול הלך חלק – בעיצוב הסאונד הבלוזי שלהם הזפ "שאלו" ללא בושה ריפים מגדולי בלוז שחורים, כמו האולין וולף ווילי דיקסון, ואף נתבעו על כך בבתי המשפט.
ההצלחה הייתה עצומה, אך הלהקה לא האריכה ימים והתפרקה כבר בשנת 1980 בעקבות מותו של המתופף, ג'ון בונהם. למרות חייה הקצרים נחשבת לד זפלין עד היום לאחת מלהקות הרוק הגדולות בהיסטוריה ושיריה נבחרים שוב ושוב לטובים ביותר במשאלים בתקשורת. כאמור, הזפ אפילו התאחדה לא מזמן עם בונהם ג'וניור בתופים, למופע שמאיים לא להיות חד פעמי.
אלבום חובה: "לד זפלין 1", המכונה לד זפלין.
ג'ימי הנדריקס
ג'וני אלן הנדריקס (אבא שינה לו את השם לג'ימי מאוחר יותר), היה גיטריסט וזמר אמריקאי שנולד ב-27 בנובמבר 1942 בסיאטל, וושינגטון, ומת ב-18 בספטמבר 1970 בלונדון, בגיל 27. הקריירה שלו הייתה קצרה מאוד (ארבע שנים בלבד!), אבל הפנדר סטרטוקסטר ההפוכה שלו שינתה לגמרי את הצורה שבה התייחסו מאז לגיטרה החשמלית.
הנדריקס שילב בלוז עם רעשי דיסטורשנים ופסיכדליה, והתווה את הדרך לחלוצי ההארד-רוק, מה שקראו אצלנו "רוק כבד". נגינתו חסרת המעצורים, המלוכלכת והרועשת, התאימה לרוח התקופה, כמו פנדר למארשל. מראהו, נגינתו וצורת ההופעה שלו, הפכו את ג'ימי הנדריקס לסמל של שחרור ומרדנות – וכמובן שכל זה גם הכתיב מוות מוקדם ממנת יתר.
גם הנדריקס היה נגן אולפן, אבל הצלחתו הראשונית נרשמה דווקא באנגליה, לאחר שעבר לגור בה והקים שם את להקתו The Jimi Hendrix Experience. הלהקה נתנה בראש ישר מההתחלה עם להיטי ענק כמו "היי ג'ו" ו"פרפל הייז" שזכו להצלחה עצומה, וקנתה גם את הקהל האמריקאי כשהופיעה בשנת 1967 ב"פסטיבל הפופ של מונטריי", שם הבעיר ג'ימי אש על הבמה, הרס את הציוד, ולא פחות חשוב, ביצע את "Wild Thing" של הטרוגס. כבר אז היה ברור שאף אחד לא שמע מעולם גיטריסט כמוהו.
בהמשך הנדריקס שיחק אותה בגדול (עם הרכב חדש) בפסטיבל וודסטוק, כשניגן את גרסתו להמנון האמריקני (ומאז, כל ילד בעולם שרוצה לשחק אותה קול מקליט גרסה משלו להמנון של ארצו, רצוי עם המון דיסטורשנים, צפצופים ושריקות, כדי שיהיה אותנטי).
בשנת 1970 הופיע הנדריקס המון, גם בפסטיבל האי ווייט, ועבד על אלבום חדש עם הרכב משודרג, אבל אז, כמו שאומרים, "מצא את מותו", וכך באה אל קיצה הנמהר הקריירה של אחד מגדולי הגיטריסטים שידע עולם הרוק. אגב, לאחר מותו הוא הוציא בערך פי 20 אלבומים מאשר בחייו.
אלבום חובה: "Are You Experienced?" – הכי הנדריקס שיש.
אריק קלפטון
אריק פטריק קלאפ, נולד ב-30 במרץ 1945 בריפלי, בריטניה. קלפטון, המוכר בכינוי "Slowhand", נחשב כבר בגיל צעיר לגיטריסט בכיר בסצנת הרוק הבריטית של שנות ה-60, שהצמיחה למעשה את כל חמשת הגיטריסטים הגדולים של הרוק הקלאסי (כולל את הנדריקס האמריקאי).
הסגנון שלו שאב בכבדות מגדולי הבלוז האמריקאי השחור, וכך היה קלפטון, בעיקר בימי להקת קרים, אחד ממעצבי הצליל והגישה של הרוק הקלאסי. אחרי תקופת הזוהר קיבלה הקריירה של קלפטון תפנית פופית מעצבנת. בניגוד לרלוונטיות של פייג' או הנדריקס למוסיקה העכשווית, על קלפטון קשה לומר זאת, ובכל זאת, את הדברים הגדולים שהוא עשה בשנות ה-60 וה-70 אי אפשר לקחת ממנו.
כבר בגיל 18 הצטרף אריק ליארדבירדס, להקה שהיוותה חממה למיטב מוסיקאי הבלוז-רוק של התקופה. כהונתו ביארדבירדס לא האריכה ימים, אבל קלפטון לא התייאש ומצא את מקומו בלהקת הבלוז-ברייקרז של ג'ון מייאל. כאן גם הגיעה סופסוף ההצלחה המסחרית וקלפטון המשיך והקים את להקת קרים, שבארץ קראו לה "הקצפת". קרים, עם הבאסיסט-זמר ג'ק ברוס והמתופף ג'ינג'ר בייקר, הייתה ה"סופר-גרופ" הראשונה בהיסטוריה, ושילבה בלוז כבד עם ג'אמים ארוכים ומבני שירים מורכבים, שזכו אחר כך לכינוי רוק מתקדם. בקיצור, קרים הייתה להקה פורצת דרך של ממש. על הבמה קרים היו ממשיכים בג'אמים ארוכים ואלתורים היפנוטיים, ועל קירות לונדון הופיע הגראפיטי "קלפטון הוא אלוהים".
קלפטון המשיך ותרם מכישרונו גם לביטלס ולפראנק זאפה, היה חבר גם בהרכב בשם "בליינד פיית", ולבסוף יצא לקריירת סולו תחת השם "דרק והדומינוז" ועם להיט הענק "ליילה". לזכותו אפשר לרשום גם את חשיפתו, כמו שאומרים היום, של בוב מארלי לקהל האמריקאי והבריטי, כשכיסה את שירו "I Shot The Sheriff".
בסוף שנות ה-70 העסק הלך ונעשה מסחרי ומתקתק יותר – בעיקר עם שירים קיטשיים כמו"Wonderful Tonight", מה שלא הפריע לקלפטון להצליח בענק. גם בשנות ה-90 הוא זכה להצלחה מסחרית מסחררת, אבל כל האנרגיה הבלוזית כאילו נעלמה ממנו. רק בעשור האחרון החל קלפטון לחזור לשורשי הבלוז שלו.
אלבום חובה: "Wheels Of Fire", עם להקת קרים.
ריצ'ארד יו בלקמור, נולד ב-14 באפריל 1945 בווסטון-סופר-מר בבריטניה. הוא כבר היה גיטריסט משופשף למדי כשהצטרף ב-1967 להרכב של טוני אדוארדס וג'ון לורד, שהפך לדיפ פרפל ב 1968. הלהקה נחשבת היום לאחת ממבשרות הרוק הכבד והמטאל, ולפנדר סטרטוקסטר של ריצ'י בלקמור היה כאן תפקיד מכריע.
עד 1969 זכתה הלהקה להצלחה מינורית, אך כאן הצטרף ללהקה הזמר איאן גילאן, והעסק התחיל לתפוס תאוצה. הפריצה הראשונה הגיעה בהופעה המהפכנית של דיפ פרפל עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית בלונדון, שהוקלטה על ידי הבי.בי.סי. זה היה חידוש ומיד אחר כך שחררו הפרפל את"Deep Purple In Rock" המצוין, שבישר על שינוי בסגנון הלהקה לכיוון ההארד רוק.
בשנת 1971 כתב ריצ'י בלקמור את השיר עם הריף המפורסם ביותר בהיסטוריה, כנראה – "Smoke On The Water", שיצא באלבום "Machine Head". האלבום כולו נשמע רענן, מקורי ובועט עד היום, והסולואים שבלקמור הינדס ב"לייזי" ו"הייוויי סטאר" מפוצצים ת'מוח.
דיפ פרפל זכתה להצלחה עולמית, אבל בשנת 1976, אחרי שינויי הרכב תכופים שלא מצאו חן בעיניו, עזב בלקמור את ההרכב והמשיך ללהקה חדשה – ריינבו. בניגוד לנגנים שהראו את גדולתם רק בלהקת האם שלהם ואחר כך איבדו כיוון, בלקמור פשוט פרח בריינבו. הוא המשיך לשכלל את סגנון הנגינה שכונה "נאו-קלאסי", עם סולואים שהם שילוב של בלוז והשפעות ברורות של מוסיקה קלאסית, והציב סטנדרטים חדשים בעולם הרוק (ובעיקר במטאל).
כל זה נמשך עד שנת 1984, כאשר החליטו הפרפלים להתאחד מחדש. זה עבד כמה שנים, אבל בלקמור עזב את הלהקה סופית ב-1993 לאחר קרבות מתוקשרים עם הזמר איאן גילאן. ב-1997 ריצ'י בלקמור חבר לקנדיס נייט (בת זוגו בחיים), והם מריצים מאז את בלקמור'ס נייט – הרכב שמנגן מוסיקה בסגנון הרנסנס(!) מוזר? אולי, אבל בלקמור נותר אחד הגיטריסטים הגדולים והמשפיעים ביותר שידע עולם הרוק.
אלבום חובה: נו, ברור – "Machine Head".
דיוויד גילמור
דיוויד ג'ון גילמור, נולד ב-6 במרץ 1946 בקיימברידג', בריטניה. למרות שעבד עם אמנים רבים (בי.בי. קינג, אלטון ג'ון, קייט בוש), הוא מזוהה כמעט אך ורק עם להקתו – הפינק פלויד. גילמור לא השתתף באלבומה הראשון של הלהקה הפסיכדלית שיצא בשנת 1967. האלבום זכה להצלחה אדירה שהוציאה את הזמר ומנהיג הלהקה דאז, סיד בארט, משיווי משקלו הנפשי, גם בגלל שימוש תעשייתי בסמים. הלהקה ביקשה מגילמור שייכנס לנעליו, וזה קרה בתחילת שנת 1968.
בשנים הבאות הייתה הרבה מוסיקה ניסיונית שכללה רעשים, רוק מתקדם ואלקטרוניקה פרימיטיבית. הופעות הלהקה הפכו להיות בומבסטיות ומפוצצות בציוד ובאפקטים, והיא זכתה להצלחה ניכרת באירופה. גילמור הלך על גדול. נגינת הגיטרה שלו, לרוב על פנדר סטרטוקסטר, הוכפלה שוב ושוב בהקלטות, כך שנוצרו שכבות ענקיות של סאונד. בניגוד לנגנים כמו בלקמור או פייג', הצליל של גילמור גובה בעשרות אפקטים שניפחו והעצימו אותו. ההפקה המהוקצעת, הסאונד הענקי ומורכבות היצירות של הפלויד, השפיעו עמוקות על הרוק (ובהמשך גם על המוסיקה האלקטרונית) משנות ה-70 והלאה.
הפריצה הגדולה של הפלויד התרחשה בשנת 1973 עם האלבום היומרני "The Dark Side Of The Moon". מנהיגי הלהקה, רוג'ר ווטרס וגילמור, ממש התעלו כאן על עצמם והאלבום הכבד והעגום, שהיווה כביכול אתגר למאזין הממוצע בשל מורכבותו והנושאים הקשים שעליו דיברו שיריו, הפך להצלחה אדירה ולאחד האלבומים הנמכרים ביותר בהיסטוריה. המילים "חדשני" ו"פורץ גבולות" קטנות על האלבום הזה.
אחרי עוד כמה אלבומים שביססו את מעמד הפלויד כמפלצת אצטדיונים וכאחת הלהקות החשובות בהיסטוריה, הגיע ב-1979 "The Wall" ("החומה"). זה היה אלבום (כפול) ששילב להקת רוק עם תזמורת סימפונית, אלבום שאמנם דיבר על ניכור, פאשיזם ואלימות, אבל היה קומוניקטיבי להפליא והצליח בכל העולם. השיר בעל השם הארוך "עוד לבנה בחומה, חלק 2", מוכר עד היום בכל בית ספר והסולו מתוכו הוא אחד הידועים בהיסטוריה של הרוק.
הופעת הבמה של הפלויד הפכה כה בומבסטית ועמוסה, עד שהם העלו את "החומה" על הבמה רק 29 פעמים. אחרי "החומה" הפינק פלויד למעשה התפרקו, כשהבסיסט ומנהיג הלהקה המגלומן רוג'ר ווטרס, עזב. לגילמור זה לא ממש הפריע, והוא ממשיך להריץ את פינק פלויד בהצלחה עד היום – כמובן, עם איחוד בלתי נמנע שהתרחש ביולי 2005 במופע "לייב 8", בו גויס ים של כסף למען ארצות העולם השלישי. ב-2006, שנת מותו של סיד בארט, מייסד הלהקה, הכריז גילמור שהפינק פלויד חדלה להתקיים סופית, ושמופע ה"לייב 8" סימל סיום יפה ללא צלילים צורמים. את קריירת הסולו שלו הוא ממשיך בהצלחה לא מבוטלת.
אלבום חובה: "החומה".
מתוך מגזין MAXIM
רוצה לקבל את הגיליון החדש של “את” עד הבית ב-9.90 ש״ח?
(במקום 39.90 ש"ח)