העונה השלישית של "חינוך מיני" מוכיחה סופית: נטפליקס הפכה למחנכת הכיתה

"חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס
"חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס

כן, "חינוך מיני" נהדרת גם בעונה השלישית. כן, אי אפשר שלא להתאהב בדמויות. אבל התסריט רושם וי על כל סעיף בגזרת ה-PC, וגורם לנו להבין (בעצב) שתפקידה של הטלוויזיה כיום הוא לחנך אותנו

88 שיתופים | 132 צפיות

שלוש עונות של "חינוך מיני" עברו חלפו ביעף. משלל הסדרות מולן אנחנו בוחרות להעביר את הגלגול הזה, היא אחת המהנות, ובטח אחת האנושיות, עם גלריית דמויות רחבה ומחממת לב (וזה רק כדי לא לצעוק: אריק תעשה לי ילד!). יתרון נוסף שלה הוא אפשרות הצפייה המשפחתית – מבני נוער ומעלה – בתוכן שאינו ריאליטי-ביבים או אכזריות שוחקת. לא מעט אמהות – ואבות – דיווחו שהסדרה מאפשרת בבית שיח שלא היה קיים בלעדיה.

אבל, האם זה התפקיד של סדרת טלוויזיה? האם זו תפקידה של אמנות? נראה שהתשובה לכך, בצער, היא כן. אם אנחנו מבלות יותר זמן מול נטפליקס מאשר בשיחה עם הילדים, אז נטפליקס הופכת גם למחנכת. "חינוך מיני" רשמה וי, בעיקר בעונתה הנוכחית, על כל סעיף אפשרי בתחום פוליטיקת הזהויות, וה PC ובעיקר היטיבה לשקף – או להוביל, הלוא קשה לדעת – את הפלואידיות המינית של דור ה Z. כמות הזוגות התחלקה שווה בשווה בין זוגות הטרוסקסואלים לשאר המבחר בתפריט, כשהערבוב והמינון הזה נעשה באופן קז'ואלי, או כמעט קז'ואלי, כמו שצריך עכשיו. הריון בגיל מבוגר – יש (אבל מסתיים כמעט באסון, בכל זאת אנחנו לא רוצים לעודד את זה); נערה שלא מתאוששת מינית מזה שהתחככו בה באוטובוס – יש ; גיי שחור שמגלה עד כמה הוא גם גיי וגם שחור רק כשהוא הולך למועדון גייז במכורתו ניגריה – יש ויש ; לסבית שהיא בכלל יותר קווירית של חייזרים – ברור; גיבור. הא-בינארי שמבקש.ת תא שירותים נפרד – חובה. שוב, אם יש סדרה שמצליחה להחליק את כל זה לגרון, הרי היא זו, אבל לפעמים אפשר היה כמעט לשמוע צעקות מחדר הכותבים נוסח: "הכנסנו כבר סקס עם נכה?".

התפיסה שמשקפת את "מה שצריך" ו"מה שראוי", נושבת עכשיו במסדרונות העשייה התרבותית כולה – ספרים נכתבים על נושאים "חשובים", פרסים ניתנים על "יצוג נאות" – והויכוח עדין ניטש: האם זה מחיר שראוי לשלם כדי ליצור עולם טוב יותר, או האם העולם שנוצר כתוצאה מכך הוא ליברלי רק לכאורה, ולמעשה משקף פשיזם מסוג חדש, שבשם זכויות הפרט רומס את זכות הפרט הבסיסית ביותר  – חופש הדיבור וחופש היצירה.

הגשם היחיד הנראה בסדרה יורד בשטח צרפת, התסריט מחייב. "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס
הגשם היחיד הנראה בסדרה יורד בשטח צרפת, התסריט מחייב. "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס

כאמור, "חינוך מיני" היא סדרה רב-דורית. בשתי העונות הראשונות נראה היה שמדובר בסדרה למבוגרים, שעוסקת בנוער (מה שעורר לעתים תחושה מציצנית). בעונה השלישית נראה שנעשתה תזוזה קלה לכיוון סדרה שאינה 'על' אלא 'ל' נוער, או לפחות גם. הדמויות כולן נמצאות או בשנות העשרה שלהן או בסוף הארבעים תחילת החמישים שלהן. כלומר, שילוב של דור ה-Z ודור ה-X. שני הדורות האלו מגלים בסדרה פתיחות ונכונות לשינויי עומק פסיכולוגיים, חברתיים ומיניים. הדמות המילניאלית – כבת 30 – היחידה בסדרה היא דמותה של המנהלת החדשה והשאפתנית, הופ, שמתחילה בתור אחת מהחבר'ה אבל אז מנסה לסרס את הרוח המתירנית של בית הספר כדי להשאיר את המשקיעים וכדי לשמר את הקריירה שלה. בהנחה ש"חינוך מיני" היא סדרה שמבינה את רוח הזמן, זו אינה אמירה של מה בכך: הטינאייג'רים הנוכחיים והוריהם משלבים כוחות כדי לסלק את המילניאלית המרשעת, זו שרק עבודה, מחויבות וכסף יש לה בראש. הרסו את העולם אלה.

באחת הסצנות האחרונות, אומר אוטיס, הגיבור הרגיש, למנהלת המודחת, כשהיא ממתינה לעוד סבב כושל שלה במרוץ להפריה המלאכותית: "אמרת מה שאת מרגישה, וזה הופך אותך לאמיצה". המשפט הזה ממצה את רוח הסדרה, שהיא הרוח של הדור שעומד במרכזה: הודאה בחולשה היא גבורה. זו תפיסה שאינה זהה להאדרת קורבניות, אבל גם לא מספיק רחוקה ממנה. המילה "אמיצה" מחולקת שם בכזו קלות, שנראה שהם חושבים שפשוט לחיות זה דבר די אמיץ לעשות. אולי הם צודקים.

לחיות זה דבר אמיץ. "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס
לחיות זה דבר אמיץ. "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס

אחד הדברים המיוחדים ב"חינוך מיני" הוא סוגית הזמן והמקום. על אף שיש בה טלפונים, הגיבורים מתניידים במכוניות ישנות מאוד או באופניים, מחשבים כמעט אינם נראים, הדמויות הבוגרות עוסקות במקצועות מסורתיים – מורה, אחות, שיפוצניק. אין אף אחד בהייטק – ויש הרבה מאוד טבע, שמשמש כרקע להתרחשויות האנושיות: טבע אנגלי, אבל נטול גשם (פרט לסצנת נשיקה בה הוא נדרש סימבולית). מורדייל היא יותר מין ארץ פלאות טלטאבית, כר פורה ומושלם למעבדת יחסים בדרך ליצירת עולם חדש. בעונתה השלישית נראה שהסדרה זזה קצת קדימה עם הזמן: יש בה הרבה יותר הודעות טקסט מבעונות קודמות. כמו בחיים, ההודעות האלו גורמות למעין הקפאה של הגיבור, לאיזו גזלת זמן מוזרה. כצופה, מתחשק קצת לצפור להם, כמו לנהג שלא יוצא מחניה כי הוא בודק הודעות. משעמם מאוד לראות דמות משתמשת בטלפון, ואכן – למרות שזה קשה עד בלתי אפשרי בסדרה ריאליסטית בת ימינו – רוב הסדרות מנסות להימנע מכך ככל הניתן. לפעמים נראה שרק בטלוויזיה אנשים ממשיכים את החיים שהיכרנו – הם זזים כל הזמן, מדברים פנים אל פנים, מבקרים אחד אצל השני בלי הודעה מראש רק כדי לומר משהו – ואנחנו נשארים על הספה, מוטלים עם הטלפון או השלט, ממשיכים לצפות רק כדי שהם יוכלו להמשיך לחיות.

כן אחינו, אתה גיי שחור. עכשיו אפשר לעשות לנו ילד? "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס
כן אחינו, אתה גיי שחור. עכשיו אפשר לעשות לנו ילד? "חינוך מיני" עונה 3 | צילום: באדיבות נטפליקס

>> הסדרה Hacks נותנת בראש לאייג'יזם השוביניסטי וזה מהמם