חינוך חובה

"את לא מחנכת אותה" נוזפת בי אחותי, המחנכת הדגולה זו שדוגלת בשיטות חינוך בנוסח ספרטה "אסור לפנק יותר מידי" היא מוסיפה, "את לא מבינה שזה לא לטובתה?" לא, אני לא מבינה. אני לא מבינה למה אסור לי לתת לה כל מה שהיא רוצה. לא ברור לי בדיוק מה זה אומר להציב גבולות. לפחות לא מהבחינה היישומית.

מבחינתי אם כבר בגבולות עסקינן, המושג המוכר לי הוא "עובר כל גבול". ואכן, ייאמר לשבחה של בר שהיא הפנימה היטב את העובדה שאמא שלה היא המחנכת הגרועה בעולם, ומעת לעת היא עוברת כל גבול אפשרי: מעיפה את כל הצעצועים בכוונה, מפזרת בכל הבית את הדלי עם מקלות הכביסה, ואוכלת קצת יותר מידי ממתקים.

היא הרי יודעת: דמעה אחת שלה ואני כבר מתרצה: "אמא" היא אומרת בקול מתוק "רוצה הפתעה!". ליתר בטחון היא מוסיפה את מלת הקסם: "ממתק". היא ממש לא מבינה למה התפריט היומי שלה לא מבוסס על השילוש הקדוש של סוכריות, שוקולד ובמבה לקינוח. זה הרי טעים כל כך אז למה לא?

"אחרונה ודי" היא מצייצת ומצביעה על קופסת הסוכריות בצורת דובונים שאני מחזיקה למקרה חירום או עתות משבר – מצבים שמתרחשים חמש פעמים בדקה: פעם לקחו לה את הצעצוע האהוב בגן שעשועים, פעם הנדנדה לא היתה פנוייה ופעם אמא שלה הצליחה בדחילו ורחימו להגיד לה לא. ותאמינו לי שהלא הזה עולה לי בדמים. הרבה יותר פשוט להגיד כן ולזכות בשקט תעשייתי לעשר הדקות הבאות. כל המילים וההסברים של כל מיני תואמות סופר נני לא עזרו: אני בשלי.

אדונים ומשרתים

"עזבו את הילדה, מה אתם רוצים שהיא תסבול?" מישהי הציעה לי ללכת לקורס להורים. "רק תחכימי. הרי אף אחד לא נולד עם הכישורים האלו". יכול להיות. אני מודה שהאמהות לא באה לי בקלות. כל צעד נקנה בייסורים. אני רואה מסביבי אמהות צעירות, שמן הסתם לא כילו את שנות העשרים שלהם בין ספסלי האקדמיה משננת תאוריות כאלה ואחרות, שהאמהות וכל מהשכרוך בה כולל חינוך נוקשה, באה להם בטבעיות כאילו הן נולדו לזה.

את השיעור הטוב ביותר קבלתי לפני שבוע בביקורנו השבועי בשפת הים: במו עיני ראיתי איך אמא אחת, לבושה בביקיני לבן – כסוף מתבוננת בבתה הקטנה ושואגת, אגב הפניית אצבע מאיימת: "אני סופרת עד שלוש בפעם השלישית את יושבת על הכסא ולא זזה ממנו! ברור???" הילדה המבוהלת לא חכתה לסוף המשפט וחיש קל התיישבה בכסאה. מאפשרת לאם הצעירה לעבוד על הצבע, להצית סיגריה ולשתות פחית של בירה. למען האמת, אפילו אני נבהלתי קצת וזזתי בכסאי באי נוחות. הילדה אגב, לא העזה לזוז עד שהאמא – קאפו שחררה אותה מהכלא היזום.

בר לעומת זאת תיזזה אותי בלי הפסקה: "תביאי לי מים", תאספי צדפים" ,"תקני לי ארטיק" ועוד כל מיני פקודות שנאמרו בנונשלנטיות אופיינית מתוך ידיעה ברורה שתוך שנייה אמא שלה עוברת להקשב ודום מתוח, וממלאה את הפקודה.

כי ככה זה אצלנו: יש גברת ויש שפחה. יש אדונים ויש משרתים. חלוקה ברורה, הוגנת ובלתי חינוכית בעליל.