חיים בסרט

עד כמה שאני משתדל להרחיק את ילדיי מהמסך המרצד, לא תמיד הדבר מסתייע. לכן אני מקפיד שהם יצפו כמה שפחות בערוצי הטלוויזיה, ואם ממש אין ברירה, אז לפחות בסרטים שתוכנם ידוע לי מראש. אלא שהעדפותיהם של השניים בכל הנוגע לסרטי קולנוע לילדים חצויות אף הן, כמה צפוי.

במשך הזמן נחשפתי לסרטים הנצפים ופיתחתי כמה תובנות בהתאם להעדפותיהם של השניים. אור כמובן, מעדיף סרטי אקשן. הראשון שבהם הוא "הרקולס". בגרסה זו של הסיפור יש כמה סטיות מהמיתולוגיה היוונית המוכרת. ראשית, יש בחורה. שנית, הרקולס הוא בלונדיני, מבלי להתחשב במוצאו האגאי הכהה (ממש כמו בגרסת המבוגרים של "טרויה" שבה מגלם בראד פיט הבהיר את אכילס, לשמחתן של בנות ישראל). בכל מקרה, הקטנים אינם מתעניינים באמיתות היסטוריות. אני צופה איתם עד לקטע שבו משסף הגיבור את גרונה של איזו מפלצת ונחרד. "זהו!", אני קורא, "גמרנו עם הסרט הזה, זה לא לילדים!"

"לא אבא!", צווח אור, "אני רוצה לראות הרקולס. איך אני אלמד להיות גיבור-על ולהילחם?"

"אל תדאג", אני נזכר בבעיטה שחטפתי ממדריך הצניחה בפתח מטוס ההרקולס לפני 17 שנים. "יהיו לך הרבה הזדמנויות, כבר ילמדו אותך". אני שולף במהירות את הדיסק ממכשיר הדי.וי.די ומנסה לגבש פשרה שתהיה מקובלת על כולם לגבי תוכן הסרט הבא.

"או קיי", אני מנסה לתדרך את עצמי, "בוא נמצא משהו בלי אלימות, בלי סקס ובלי מסרים בוטים מדי של צרכנות וצרחנות". אני מרפרף על מדף הסרטים. בינגו! "מלך האריות".

"לא רוצים מלך האריות!", אביב צועק.

"למה?", אני שואל. "מה הבעיה?"

"סבא אומר שזה סרט פאשיסטי!"

"פאשיסטי? מי לימד אותך את זה?", אני משתומם. "זה סרט של דיסני, אין מצב שיש בו פאשיזם".

"אבא, מה זה פאשיסטי?", שואל אור.

נו, מה אני עושה עכשיו? "זה שמישהו חושב שהוא והמדינה שלו מעל כולם", אני מנסה להסביר את עקרונות הפאשיזם בתמציתיות, "ושכל השאר צריכים לעשות מה שהוא אומר".

"אביב אתה פאשיסטי", מצית אור את הלהבה. "לא אור, אתה פאשיסטי. וגם ברק החתול שלך, הוא גם פאשיסטי!", מחזיר לו אביב.

יחי האמת ההיסטורית

ממש פופוליטיקה אצלי בסלון. אני מרגיע את רוחות הלאומנות המתעוררות בביתנו ומכניס את הדיסק אל המכשיר. סרט תמים של דיסני עם פומבה וטימון, אני לא רואה שום קשר לבניטו מוסוליני. הרי צפיתי בסרט הזה כשיצא לקולנוע ושום סבא עם מסרים חתרניים לא יקלקל לי עכשיו. הסרט מתחיל. נו, בסך הכל עלילה חביבה על משפחת אריות בסוואנה ממש כפי שזכרתי. רגע. מה פתאום כל החיות הצמחוניות נדרשות לכרוע ברך מול האריה הקטן שעומד לטרוף את צאצאיהן לארוחת בוקר? ולמה כל הצבועים צועדים בשלשות לאור לפידים? הגנים היהודיים שלי מתחילים להתרוצץ בלחץ. זה לא הסרט שזכרתי מהקולנוע. פתאום אני מתחיל להבין את סבא שלי, שהיה עד לאירועי ליל הבדולח.

"טוב רבותיי, הסרט באמת פאשיסטי", אני קובע לקול מחאותיהם של הדמוקרטים הקטנים, "נבחר סרט אחר בהצבעה דמוקרטית". הצבעה המוכרעת בדעת הרוב בעייתית כשמדובר בתאומים, לכן אני מחליט לטובת יצירה שלא תגרום לאנטגוניזם. דפדוף מהיר באריזות הדיסקים מוציא את "מולאן", הילדים מסכימים ואנו יוצאים לדרך. אלא שבפתיחת העלילה מנסים ההונים להשתלט על סין. מעניין, לא זכרתי שההונים הגיעו לסין. ספרי ההיסטוריה מאמתים את חששותיי כי העלילה אינה תואמת את ההיסטוריה של המזרח הרחוק ואני מבטל את ההקרנה.

אולי "צלילי המוזיקה"? לא. גם שם יש בעיות בכל עניין האמת ההיסטורית. אבי המשפחה הוא אדמירל בחיל הים האוסטרי המתנגד לנאצים. ממתי יש ים באוסטריה? ומוזר מכך, איזה אוסטרי התנגד לנאצים? הרי הסיפוח לגרמניה הנאצית עבר ברוב של 97 אחוז. אז מכל האוסטרים מצאו אחד כזה שגם התנגד וגם פיקד על הצי שאין לאוסטריה? מצטער. הרי יש מינימום של אמינות שאני חייב לצאצאיי.

מי כאן פאשיסטי?

הילדים כבר עייפים מפסטיבל הקולנוע הממושך המספק להם רק "נגיעות" מכל סרט. לכן אני מניח לאביב לבחור את הקטע הבא. הפעם עולה בגורל "פו הדוב". כעת אור טוען, במידה מסוימת של צדק, ששום דבר לא ממש קורה בעלילות הדוב, החמור והארנב הנוירוטי. חוץ מזה, הם בדיוק למדו בגן שחזרזיר זה פויה.

עכשיו תור אור לבחור. אור רוצה את "גלדיאטור". "מה פתאום גלדיאטור?", אני נזעק. "זה לא סרט לילדים קטנים". האמת, זה גם לא סרט לילדים גדולים. "אז אבא, שים לנו את אלכסנדר הגדול!", שואג אביב. "כן, כן", תומך אור מהאגף, "אלכסנדר הוא הגיבור-על הכי טוב בעולם והוא גם היה אמיתי שחי פעם, בתקופה של הגיבורי-על". אלכסנדר הוא באמת סרט המנסה להיצמד לתיעוד ההיסטורי. מאידך, מדובר בתיעוד היסטורי של שיפודי בני אדם. ההצעה נדחית.

"מה עם סינדרלה?", אני מנסה ונתקל באופוזיציה קולנית.

"בת הים הקטנה?", גם לא.

"בת הים הקטנה 2?", הם טוענים שהוא אף גרוע מהראשון. האמת, צודקים.

"עידן הקרח?" – דממה משתררת בחלל הבית והקטנים מנסים לעכל את ההצעה האחרונה על שולחן המשא ומתן. "כן, כן!!", הם צועקים, "עידן הקרח! עידן הקרח!". אבן נגולה מליבי. "אבא, אפשר להזמין את אלעד שיבוא לראות איתנו?". בשלב הזה אני מוכן לכל.

מגש המכשיר בולע את הדיסק ומיד פולט אותו בחזרה. הדיסק פגום. לעזאזל.

"הדיסק מקולקל", אני מנסה להסביר מבעד לצעקות האכזבה, "די, בואו נעזוב את הסרטים, אני אקרא לכם סיפור".

"לא רוצים סיפור! רוצים 'עידן הקרח'".

"לא, גמרנו עם הסרטים", אני מחליט להפגין החלטיות בשלב מאוחר יחסית של האירוע. "עכשיו קוראים סיפור וזהו, בלי ויכוחים!"

"אבא, יודע מה?", מנסים השניים מוצא אחרון.

"מה?"

"תמיד עושים מה שאתה מחליט בסוף".

"נכון", אני מודה.

"אז אתה פאשיסטי".

הכתבה המלאה התפרסמה במגזין הורים וילדים,

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה