חיבוק נטול חולצות

אירוע עם גור חתולים שהוביל להרהורים פילוסופיים, מגע הדדי בגב וברגליים וחולצות שהוסרו באפלת החדר. יומן טיפול

88 שיתופים | 132 צפיות

"הייתה לי השבוע הארה", אמרה לי שרון במבט רציני בתחילת פגישתנו. "הגעתי למסקנה שיצורים חיים זקוקים למגע פיזי כדי לחיות". "איך הגעת לזה?", שאלתי.

"ביום שני, כשחזרתי עייפה הביתה מהעבודה, שמעתי מהכניסה לבית יללות וראיתי בין השיחים גור חתולים פצפון, כזה קטן שבחיים שלי לא ראיתי. רציתי להתעלם ולעלות הביתה, אבל זה היה בלתי אפשרי. לקחתי אותו הביתה, והתקשרתי לווטרינר שהסביר לי איך להאכיל אותו. הגור יילל כל הזמן, ורק כשהחזקתי אותו קרוב הוא נרגע וינק מהבקבוק. הוא רזה וקטן ובכלל לא רוצה אוכל – רק שאני אחזיק אותו קרוב. זה הדבר היחיד שמרגיע אותו.

עכשיו אני מבינה כמה חשוב לגעת. שנים אני מתכחשת לצורך הזה, מתרחקת ונמנעת ממגע, ופתאום החתלתול הזה בא ומלמד אותי".

העיניים של שרון הבריקו והתמלאו דמעות. "אני לא יודעת מה קורה לי, אני לא מכירה את עצמי", אמרה. התקרבתי לשרון, חיבקתי אותה בחום והיא אפשרה לי להיות קרוב. מזה חודשיים אנחנו נפגשים, והיום, לראשונה, היא הרשתה לי ולעצמה להתקרב, לגעת, להתחבק – בלי הכנות מראש, בלי הקדמות ולא במסגרת תרגילי מגע טיפוליים.

"שאכין לך לשתות?", שאלתי. "אתה יודע איזו כוס אני אוהבת, נכון?", החזירה לי בשאלה, כמו כדי לומר לי: "סומכת עליך, אבל…".

בזמן שהכנתי לנו שתייה חשבתי על מה שהיא עוברת, ושמחתי להיות עד לשינויים. העובדה שהיום לראשונה היא אפשרה לי להכין לה את הקפה, ואפילו זרמה איתי בחיבוק, לא נראתה לי מובנת מאליה. חזרתי אל החדר, והתיישבתי לידה. "שרון, יש סיבה לזה שאת נראית לא רגועה?", שאלתי. "אולי", השיבה. "יכול להיות שזה קשור לתוכנית להוריד חולצות?", המשכתי.

מגלים ביחד את מה שיש בפנים

"כנראה", השיבה שרון והסיטה את מבטה. "לא נראה לי שאני מסוגלת לתת לך לראות אותי בלי בגדים".

"זוכרת שלפני חודש בערך לא האמנת שתוכלי להחזיק לי את היד למשך שלוש דקות?", שאלתי. "אני יודע שלא קל לך, אבל כל היכולות האלה נמצאות בתוכך. אנחנו לא מלמדים אותך כלום, רק מגלים ביחד איתך את מה שיש לך בפנים. את מסוגלת לחזור על מה שעשינו בפגישה הקודמת?", "כן", השיבה.

"בא לך להתפנק?", שאלתי. "כן", אמרה שרון. היא נשכבה על הבטן לאורך המיטה. האור שחדר מבעד לחלון החמיא לאדמוניות שיערה. הנחתי את ידי במרכז הגב שלה, כדי לאפשר לה להתרגל למגע. בהדרגה, הנחתי לידי לטייל במעלה הגב אל הצוואר ואל שיערה. אני אוהב את השלב הזה, שלב המגע, שיש בו טוטאליות – אחד אקטיבי ואחד פסיבי, אחד בקבלה מוחלטת והשני בנתינה מוחלטת. שלב ללא שיפוט וללא ביקורת, שהכל נכון בו וללא זיופים, ורק מה שטוב לשניים קורה.

"אתה נעים, והבטן שלך חמה"

במגע מרפרף ירדתי לגב התחתון ולרגליים. ריגשה אותי המחשבה שאף יד גברית מעולם לא נגעה בה שם. המשכתי לאט ובעדינות, כדי לאפשר לשרון לעכל ולהתרגל לתחושות. "אתה עושה לי נעים, פה זה הכי נעים לי", אמרה שרון כשידי היו מונחות על שכמותיה, והוסיפה: "מתי התור שלך?".

כשהתחלפנו, עברו כשתי דקות עד ששרון יצרה את הקשר הראשון במגע. "נעים לך ככה?", שאלה, "תנסי לגעת בי כדי לעשות טוב לעצמך, ואני מבטיח לומר לך אם משהו לא ינעם לי", השבתי. התחברתי למגע שלה ואל עצמי. הרגשתי את ההיסוס בתנועה שלה. כמו תמיד היא חדלה מהמגע לאחר שתמה מסגרת הזמן.

עברתי לישיבה ושאלתי, "נוריד חולצות?". "בתנאי שמכבים את האור", אמרה. הורדנו חולצות ושרון התיישבה, שעונה על הקיר כאבודה. התקרבתי אליה, לקחתי את ידה והתחבקנו. "אתה נעים", אמרה שרון, "והבטן שלך חמה", הוסיפה. נהמתי בהסכמה, לא התחשק לי לדבר. בקרבה הפיזית אליה נעלמו 31 שנותיה, והיא שידרה אלי משהו נערי, בתולי ותמים.

יומנו של סרוגייט – לחלק הבא>>

יומנו של סרוגייט לחלק הקודם>>

דניאל הוא סרוגייט בצוות המרפאה של ד"ר רונית אלוני, תל-אביב.
השמות בדויים ופרטים מזהים טושטשו, לצורך שמירה על כללי האתיקה הטיפולית