איך להכין את הילדים לחזרה לשגרה?

בתום חודש פלוס של סגר עם הילדים 24/7, אני בטוחה שכל ההורים עוסקים בשאלה של מתי חוזרים, ואיך מכינים את הילדים לכך שמתישהו הפיקניק (או הסיוט, תלוי בסיטואציה) עומד להיגמר וחוזרים לשגרה. ואם אתם לא עוסקים בשאלה הזו, כדאי שתעסקו בה.

בנקודת הזמן הזו השאלה היא למה בכלל מכינים אותם – לחזרה מלאה? לחצי מהימים? ללימודים אחר הצהריים? ללימודים עם חלק מהחברים בכל פעם? והתשובה היא שגם זה חלק מההכנה. 

>> אין חזרה לעבודה בלי חזרה ללימודים – זה עד כדי כך פשוט
>> אסטרטגיית יציאה בלי נשים היא לא אסטרטגיה ולא יציאה

קודם כל, ממני לא תשמעו עצות בנוסח להתחיל לסדר להם את סדר היום, לישון בשעה סבירה ולהעיר אותם בבוקר, לצאת מהפיג'מה, להקטין כמות מסכים ולאכול בריא. כל הורה יודע את הדברים האלה בעל פה גם בלעדי, ואם הוא לא עושה את זה, זה לא בגלל שהוא לא יודע, אלא בגלל שזה קשה, מייצר עבודה, ויותר קל להתעלם. אז קדימה, תעשו את זה בלי להתעצל ובלי לחשוש מתגובות הילדים כי זה חשוב.

אבל הדבר החשוב באמת הוא ההכנה העמוקה יותר, הפסיכולוגית והרגשית. כי זה חתיכת שינוי עבור הילדים (ולא רק), שטומן בחובו מחשבות ורגשות, חששות וציפיות, ובמיוחד במציאות לא ברורה שבה לא ידוע לגמרי אם היא תהיה חזרה לשגרה כמו שהם מכירים או שינוי חדש שהם לא חוו עדיין, והאם החזרה הזו תהיה יציבה או תופרע שוב בשינויים אחרים. כי אנחנו חיים היום במה שנקרא מציאות משובשת (במובן disruptive), עליה דיברו עד כה רק עתידנים, והיום היא מציאות חיינו היום יומית. 

לדבר על רגשות

חשוב לדבר עם ילדים על איך הם מרגישים. לא רק לגבי החזרה לשגרה אלא גם על המצב הנוכחי. ואם עד כה לא עשיתם זאת, אפשר להתחיל עכשיו. זו תשתית טובה לחיים בכלל ובמיוחד לתקופה זו שעמוסה ברגשות שונים.

אפשר לשאול בכל יום בהזדמנויות שונות איך אתה מרגיש היום? איך הרגשת לגבי זה? או בערב לשאול אילו רגשות הרגשת במשך היום? השאלה האחרונה מאפשרת להראות לילדים בין השאר שרגשות משתנים במהלך היום, מה שיעזור לנו להכין אותם לחזרה לשגרה. חשוב שילדים יבינו שגם אם הם מתבאסים או חוששים לחזור לשגרה, הרגש הזה לא ישאר לתמיד. אפשר גם, אם נותר קצת זמן עד שחוזרים לשגרה, לעשות מדי פעם פעילויות הקשורות לרגשות: לצייר איך איך אני מרגיש או לכתוב על זה (תלוי בגיל), לשחק במשחקי רגשות שונים, לעשות תחרויות רגשות ועוד. אני מניחה שאתם מקווים שלא יהיה זמן לזה וחושבים גם: עכשיו? למי נשאר בדל סבלנות? אבל תסתכלו על זה כתשתית להכנה לחזרה לשגרה.

להסתכל על החוזקות

שנית, דברו עם הילדים על הכוחות שצברו במהלך התקופה הזו. מה שנקרא חשיבה של חוזקות. גם זה משהו שניתן לעשות לאורך כל התקופה אבל חשוב במיוחד כדי לחזק אותם לשינוי שיבוא. אפשר לדבר על זה שלא היה קל להסתגל ובכל זאת הם הצליחו, על הגמישות שהם פיתחו, על היכולות הטכנולוגיות (פעם לא למדת מקוון או לא השתמשת בזום), על ההרגלים החדשים שרכשו כמו לעזור להורים, להעסיק את עצמם כשאבא או אימא עובדים, לשחק עם האחים וכו'. וגם אם נראה לכם, ממציאות חייכם התשושה לאחר שלושים יום, שאין הרבה דברים כאלה – תתאמצו לחפש, כי בטוח שיש. עצם העובדה שהגענו עד הלום מוכיחה זאת. ודרך אגב, זה נכון גם לגביכם. למי שרוצה רעיונות, שיחפש את 24 חוזקות החותם של מרטין סליגמן בגוגל. 

בכלל, הורות מבוססת חוזקות, שבה אנחנו רואים את החוזקות של הילד ומעודדים אותו לזהות אותן בעצמו ולהרבות להשתמש בהן, יכולה להיות משהו שלקחנו איתנו מהתקופה הזו. גם טכניקה של חקר מוקיר מתאימה פה. תחשבו מה עזר לכם להתמודד עם התקופה. לא מה היה קשה ונמאס (שכל כך הרבה שומעים על זה עד שזה הופך מדבק), אלא מה גרם לזה לפעול בכל זאת. אלה הכוחות המשפחתיים שלכם, אותם כדאי לחזק ואת זה תשדרו לילדים. את מה שפעל ואיך זה ישרת אותם גם במעבר לשגרה החדשה. 

להרגיע את החששות

מעבר לכך, הקשיבו לילדים והרגיעו את החששות שלהם לקראת החזרה לשגרה. ילדים חוששים מדברים שונים. חשוב להקשיב להם, לא לבטל את דבריהם ולא להגיד "אין ממה לחשוש", "אתה חזק/חכם/נסיך ותסתדר" או "קטן עליך" (התגובה ה"אהובה" עלי במיוחד). תנו להם לגיטימציה, אלה הרגשות שלהם, כל הרגשות חשובים כי הם מסמנים את מה שעובר עליהם, ולבטל לא יעלים אותם. זו בדיוק מהותה של אמפתיה. ולעיתים קרובות כל מה שצריך זה שיקשיבו לי כדי להרגיש טוב יותר ולהתמודד. 

אחרי שמקשיבים כדאי לשאול מה יעזור לך להתגבר, לשתף שגם אנחנו חוששים לפעמים ולספר מה אנחנו עושים כשזה קורה. כי אמפתיה לא מסתיימת בשהייה בחוויה של האחר, אלא חזרה לנעליים שלנו כדי לעזור.

מעבר לכך, ובאופן ישיר יותר, הסבירו, בהתאם לגיל, ליכולת ולהבנה שלהם, מה נראה שהולך לקרות, ולמה זה בסדר שזה יקרה ככה. מידע מרגיע, בייחוד כי הדמיון הולך בדרך כלל הרבה יותר רחוק מהמציאות, ובמיוחד אצל ילדים. והיות וגם לנו אין בדיוק מידע שלם וסגור ודברים עוד יכולים להשתנות, הסבירו להם את התרחישים השונים שיכולים להיות, שוחחו איתם עליהם ושאלו מה דעתם – זה מעביר את הנושא מהרגש הטהור לחיבור עם החשיבה ובדרך כלל מרגיע במידת מה (במידה ואנחנו עושים את זה נכון ולא מוסיפים ללחץ). 

מסגרו את אי הוודאות נכון. הסבירו להם שזה בגלל שרוצים לקבל את ההחלטות הכי נכונות עבורם (וזה ממש לא משנה אם אתם משוכנעים בכך אישית או לא) ושכשאנחנו לא יודעים בדיוק מה יהיה, אנחנו בודקים כמה אפשרויות. ושזה מעניין, שאפשר לנחש מה בסוף יוחלט ולהפוך את זה למשחק בו הילדים "מתיידדים" עם האפשרויות השונות. ושוב מזכירה שאנחנו מפתחים אצלם גמישות על הדרך. 

והכי חשוב, התחילו לדבר על היום שאחרי כבר עכשיו. כי מתישהו הוא יגיע, ואתם רוצים לעשות תהליך נכון, שיכין את הילדים שלכם לכך באופן הטוב ביותר. הם עברו מספיק אי וודאות והתיווך שלנו עושה את כל ההבדל.

* ד"ר ניבה דולב היא ראש המחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת.