חור בראש: הטור של רתם איזק

איור: מורן ויקטוריה סבג
איור: מורן ויקטוריה סבג

הזונה המודרנית לא משתמשת בקול שלה בשביל להתנצל, אלא צועקת גם מחוץ לחדר השינה. רתם איזק רוצה להסביר לכן למה בדיוק אתן מתכוונות כשאתן קוראות לה "זונה"

88 שיתופים | 132 צפיות

בחודשים האחרונים אני אישה מוכה. לא משהו שרואים, לא משהו שמצריך את תירוץ ה״נפלתי במדרגות״, לא משהו שבסופו מישהו חוטף צו הרחקה. להפך. כשאני מספרת לחברה על האגרוף האחרון, היא עונה ב״מה את רוצה? את ביקשת את זה״, ומבקשת מהמלצרית לחזק לה את האספרסו. נכון, אני ביקשתי את זה. ביקשתי להיות בחורה קצת יותר מוכרת. ביקשתי, וקיבלתי. אבל לא ביקשתי את האלימות שנכנסה לחיים שלי. אלימות שמעוגנת בחוק בחסות חופש הביטוי. לא ביקשתי לתבל את הקפה של הבוקר, שמוקדש בדרך כלל לקבלת עדכונים וירטואליים מחייהם המפולטרים של חבריי, בכתובות נאצה שקוראות לי להחזיר את נשמתי לבורא, כי אני שרמוטה. שרמוטה, מזרן, זונה ועוד סופרלטיבים השמורים לנשים שמוכרות את בשרן – הם המוטיבים החוזרים בטוקבקים שמגיעים עד אליי בדואר אקספרס של השטן, ישירות לחשבונות האינסטגרם והפייסבוק. שקיות זבל עמוסות בשאריות של כבוד אדם מונחות בגינות הקטנות שלי שאותן אני דואגת לטפח כל כך יפה, ומאיימות להביא מזיקים.

אני קוראת והתסכול מציף אותי. לא כי התארים האלה מעליבים אותי, הרי לא עומדת מאחוריהן מחשבה. לו הייתי מתפרנסת ממין, לא הייתי גרה בדירה שכורה בלי חניה ובלי מעלית. אבל "זונה", "מזרן", "שרמוטה" – אלה מילים שמטרתן להלביש אותי בבושה, שאופנתית עוד מימי חווה אמנו, הראשונה שזיהתה את השיק שבעטיית המיניות. ואני, מה הבעיה שלי, בעצם? שלא רק שאני לובשת את המיניות שלי, אני מתפרנסת מאיבר מין אחר לגמרי, שאותו אני באמת מעדיפה גדול ומפואר – המוח. והשילוב הזה, בין ואגינה למוח, הוא מסוכן. הזונה המודרנית היא לא זו ששוכבת עם עשרות גברים, היא זו שחומקת מהשביל הצר שעליו לימדו נשים לצעוד. כמו כיפה אדומה שהחליטה לסטות מהדרך המקובלת, ולכן כמעט נטרפה למוות. הזונה המודרנית לא משתמשת בקול שלה בשביל להתנצל. לפעמים היא צועקת גם מחוץ לחדר השינה, וזה עושה רעש. היא לא צייתנית, לא מרצה, לא תמיד מרוצה, לא מתרצה. היא מתעקשת לצבוע מחוץ לקווים עם כל הצבעים שבקלמר שלה, ועוד מעזה לדרוש שיתלו את התוצאה על המקרר. והסלאט שיימינג הזה מבקש להזכיר לה שהיא סטתה מהגבולות המותרים, ושמגיע לה עונש. עונש שמצמצם אותה לחור, משבץ אותה במקצוע העתיק בעולם, כשהיא דווקא מוצר די חדש.

איור: מורן ויקטוריה סבג
איור: מורן ויקטוריה סבג

ומי דורש שאחזור מיד לגבולותיי? באופן מפתיע – כמעט רק נשים. אם יש דבר אחד שלמדתי מבריוני מקלדת, זה שפמיניזם לא מאוד מאיים על גברים. דווקא נשים הן אלה שמחפצנות אותי, מצמצמות את האפשרויות שלי בעולם לכדי גוף, מזועזעות מהעובדה שאני עושה איתו את מה ואת מי שבא לי. ״את יצור דוחה״, כותבת לי אחת, ״בושה למין הנשי״. שמה המלא פרוש לפניי, הרי הטוקבקיסטים של היום אפילו לא טורחים להתחבא מאחורי זהות בדויה. מה הטעם באמת בלקרוא לעצמך ״סמיילי555״ כשיש נשים כמוני שגורמות לך להרגיש כמו אימוג׳י קקי. אני נכנסת לעמוד הפייסבוק שלה, ומגלה בתמונת הפרופיל את הבן שלה, שלוקה בתסמונת דאון. דווקא האישה הזו, שלבה מלא בחמלה לאחר, לא רוצה לחמול עליי. כי אני לא נולדתי כזו, אני נהייתי כזו. נהייתי הבחורה הזו שבגיל 29 עדיין משתמשת בגוף להנאה ולא לרבייה, שקמה מוקדם בבוקר בשביל לרוץ בים ולא בשביל לרוץ לגן, שלא מבקשת סליחה על שבשלב זה של חייה היא עדיין מתעקשת להגדיר את עצמה שלא דרך גבר. פעם נשים כאלה היו נשרפות על המוקד, היום מזהים אותן לפי מספר הטוקבקים האלימים באינסטגרם שלהן. זה מקומם בעיניי, היכולת של אדם לשגר לאדם זר מילים רעילות, סתם כי זה יותר זול מללכת לסדנת כעסים.

את המכות האלה אני נושאת בגאון. אם הן לא גורמות לך להתרחק מעצמך, הרי שהזבל יכול להפוך לדשן, ואולי בגלל זה הזונות המודרניות פורחות גם בבצורת, עם פרחים מלאי צוף שמעוררים גם אצל החשוכים חשק להיות, מדי פעם, קצת כמותן.