בזמן שרצנו למקלט בלילה: כך הממשלה פגעה בזכויות שלנו

באישון לילה, בזמן שמדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה קשה, כשאזרחים ואזרחיות רצים למקלטים, כשהורים מנסים להרגיע ילדים תחת אזעקות וכשהעורף נשען במידה רבה על כתפיהן של נשים – הקואליציה בחרה להעביר בקריאה שנייה ושלישית חוק דרמטי ומסוכן: הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים. 65 חברי כנסת, חברי קואליציה וסיעת רע״מ הצביעו בעד החוק שח״כ גפני מנסה לקדם כבר שני עשורים. לא במקרה הוא לא הצליח לקדם איתו עד עכשיו.

>> מניעת היריון? הרב הראשי אוסר על כך. הרי מה אכפת לו מנשים
>> פאולה רוזנברג: "אחנך את בנותיי לא להתחתן בשום סוג של נישואין"
>> מאי שכטר מ"חתונמי": "לא מתקרבת לרבנות, חלאס עם הכפייה"

אז מה קרה הפעם? מכרו את הזכויות שלנו עבור תקציב המדינה ושמירה על שלמות הקואליציה. רוטמן, בלי בושה, התלונן הלילה מעל דוכן המליאה שהאופוזיציה עשתה פיליבסטר וניסתה לעכב את ההצבעה ככל הניתן ושזה פשוט לא לעניין בזמן מלחמה. "איבדתם את הצפון", הוא קרא מתוך חדר המליאה המאולתרת שבה מתנהלים דיוני המליאה בזמן מלחמה. כנראה שבאמת אין גבול לאירוניה.

זהו אינו עוד תיקון טכני. מדובר בשינוי עומק של מערכת המשפט הישראלית, כזה שמקים בפועל מערכת מקבילה – פחות שוויונית, פחות שקופה, ופחות מחויבת לזכויות יסוד. ובעיקר: מערכת שבה נשים אינן שוות.

על פי החוק החדש, בתי הדין הדתיים יוכלו לדון גם בסכסוכים אזרחיים: בין עובדים למעסיקים, בין שכנים, בתביעות כספיות ובענייני צרכנות. זאת, על בסיס "הסכמה" של הצדדים, כאשר ההכרעה נעשית לפי הדין הדתי. אלא שהמילה "הסכמה" כאן רחוקה מלתאר בחירה חופשית ומודעת. כאשר בית הדין רשאי לפנות מיוזמתו לצדדים, וכאשר קיימים פערי כוחות, לחצים קהילתיים ותלות כלכלית – ההסכמה הזו הופכת לא פעם לכפייה בפועל.

המשמעות ברורה: נשים, עובדים ואוכלוסיות מוחלשות עלולים להידחק למערכת שבה אין שוויון מגדרי, אין דיינות נשים, ואין מחויבות לעקרונות בסיסיים של הדין האזרחי. דין אישה אינו שווה לדין גבר – לא בתוצאה, ולא במבנה המערכת.

רק 16% מכלל הנשים תמכו במהלך. גם בקרב נשים דתיות וחרדיות – רק ארבע מתוך עשר הביעו תמיכה. כלומר, הממשלה אינה רק פוגעת בזכויות נשים – היא עושה זאת בניגוד לעמדת הרוב המוחלט שלהן

הפגיעה אינה תיאורטית. היא קונקרטית ומיידית. נשים חרדיות, למשל, עלולות למצוא את עצמן תחת לחץ קהילתי להסכים להליך כזה, כאשר עצם הזימון לבית הדין יוצר תחושה שאין באמת אפשרות לסרב. עובדים מול מעסיקים יעמדו בפני פערי כוח שמעמיקים עוד יותר במסגרת דתית שאינה מחויבת לדיני עבודה. ומי שאין לו ייצוג או ידע – פשוט ייגרר למסלול שבו זכויותיו מצטמצמות.

לכך נוסף מחטף חמור במיוחד: פסקי הבוררות של בתי הדין הדתיים לא יידרשו עוד לאישור של בית משפט אזרחי. המשמעות היא הענקת מעמד שווה לפסקי דין אזרחיים – ללא אותם מנגנוני בקרה, שקיפות והגנה. זהו צעד שמחליש באופן ישיר את המערכת האזרחית ומעביר כוח עצום לגורמים שאינם מחויבים לשוויון.

ואולי הדבר המטריד ביותר הוא הפער בין הציבור לבין מקבלי ההחלטות. סקר שערכנו בשדולת הנשים בישראל בקרב מדגם מייצג של נשים מגלה כי רק 16% תומכות במהלך. גם בקרב נשים דתיות וחרדיות – רק ארבע מתוך עשר הביעו תמיכה. כלומר, הממשלה אינה רק פוגעת בזכויות נשים – היא עושה זאת בניגוד לעמדת הרוב המוחלט שלהן.

העיתוי אינו מקרי. דווקא בזמן מלחמה, כאשר הקשב הציבורי מצומצם והחברה הישראלית פגיעה, קל יותר לקדם שינויים מרחיקי לכת. אבל אסור לטעות: זהו מהלך אידאולוגי עמוק שמבקש לשנות את אופייה של מדינת ישראל – ממדינה המחויבת לשוויון אזרחי, למדינה שבה מערכות מקבילות פועלות לפי כללים שונים, ולעיתים מפלים.

המסר שעבר הלילה חד וכואב: גם כשהנשים מחזיקות את העורף, גם כשהן נושאות בנטל – זכויותיהן ניתנות למסחר מבחינת מקבלי ההחלטות, נשים הן אזרחיות סוג ב’.

טל הוכמן היא מנכ"לית שדולת הנשים בישראל