חופש בשניים

אין דרך נעימה לומר זאת, אבל עם פרוס יום הנישואים ה-11 שלנו, אנחנו מגלים שלא יצאנו לחופשה זוגית במשך… נכון, 11 שנים. תירוצים יש למכביר. הגדולה נולדה תשעה חודשים לאחר החתונה. האחים שלה הצטרפו תוך שש שנים. הוא עובד מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אני, מאותגרת קשב שכמוני, מחלקת את מעט הריכוז שחנן אותי אלוהים בין הילדים, הבית והעבודה.

ובכל זאת. 11 שנים. לא נעים.

חלומות קטנים

מבינים שכבר אין לנו ברירה, אנחנו מחלקים את הילדים בין הסבתות ומזמינים שני לילות בעיר החטאים תל אביב. בעודי כותבת שורות אלה, החטא היחידי שאני יכולה לחשוב עליו הוא להיכנס ביום שישי בצהריים למיטה במלון ולישון בלי שיעירו אותי. לטובת כל האמהות והאבות, אחזור שנית: להיכנס למיטה. יום שישי בצהריים. עיתונים. אין שעון מעורר, אין טלוויזיה בקול רם ומאבקי ערוצים, אין לקום כדי להכין ארוחת שלוש מנות ליום שישי בערב. שלוש המנות יהיו לישון, לישון, לישון. ואז, לקום וללכת למסעדה ולאכול בשקט בלי הצורך לבלוע נתחים שלמים, רק כי הילד שאל שאלה והוא לא מסוגל – תכל'ס לא מסוגל, והנה הוא קופץ על שפת הכיסא שתיכף נופל לאחור – לא מסוגל לחכות שגם נלעס לפני שנענה.

החלום הבא הוא שופינג. למי שפספס, כבר שלוש שנים אני חיה בעיר מדברית קטנה ואהובה, ושיא הבזבוזים הוא לנסוע לבאר שבע. מתה על הדרום, לא מחליפה גרגר אבק מדברי בכל גוש דן, ובכל זאת אני חולמת: הסמטאות של נווה צדק, שם אקח את העזר לראות אילו תכשיטים מקבלות נשים שבני זוגן אוהבים אותן באמת… חנויות המותגים של הקניונים. נעליים, אוי, נעליים, וסתם לשוטט ברחובות ולמצוא מציאוֹת. לא שכאן חסרות חנויות, בכלל לא, אבל חנויות של שאר רוח – לא פה.

וסרט. "לאיזה סרט את רוצה ללכת?", מתעניינת אמי בחביבות, ואני חושבת רגע וקולטת שאין לי מושג אילו סרטים מציגים, ובכן… ב-11 השנים האחרונות. "סתם סרט", אני עונה, ובאמת לא אכפת לי, רק יודעת שהפעם, כשאבחר סרט למבוגרים, לא אשב באולם ואחשוב בחמיצות שהנה, באולם לידי יש סרט שיכול להיות ממש מעניין, אבל אני נידונה לשלם 40 שקלים על הזכות לראות עוד ממוחזרון מאולפני דיסני. הפעם אני בוחרת.

לנוח. לבד

בכל ערב בשעה שמונה אנחנו מזכירים לילדים שהם למעלה, בחדרים, ושזה הזמן שלנו, המבוגרים. נעמה בכורתנו, עשר שנים של חן ויופי, מרגישה שהיא כבר גדולה מדי לגירוש ההמוני הזה, וגם איכשהו מבינה שאנחנו ממהרים מדי לשמוח בשעה שלנו לפני שנתחיל להירדם או לבהות בטלוויזיה. יום אחד זה יצא לה: "אתם רק מחכים להיפטר מאיתנו!", היא אמרה.

ובכן, זה מה שקורה, למי שתהתה, לאחר עשר שנים שבהן את מגדלת את ילדייך בבית.

"מה פתאום", הכחשתי בחום. "אנחנו פשוט צריכים לנוח!".

"לנוח מאיתנו!", כך נעמה. ובכן, יש בזה משהו.

"כן, לנוח!", עניתי. "אחרי יום שלם שבו אני אמא שלכם, אחרי יום שלם שבו אני עושה רק איתכם ובשבילכם, אני צריכה קצת זמן עם עצמי". תוך כדי שאני מדברת, אני יודעת שזה נידון לכישלון. אני זוכרת את עצמי בגיל שלה, מרגישה בדיוק אותו הדבר. אצבע אחת בדלת של עולם המבוגרים, והופ, מחזירים אותך בחזרה למסדרון. אין מה לעשות חוץ מאשר להתעקש על הפרטיות מצד אחד, ולחבק ולאהוב מהצד השני. בכל זאת, משהו מחלחל פנימה, כי הנה אנחנו נוסעים מחר, היפ היפ הוריי, והילדים שלנו בסדר עם זה. כלומר, עדיין בסדר עם זה. עד מחר בבוקר, מן הסתם.

תל אביב, היר ווי קאם!