חומות של תקווה: 38 קירות זועקים למען 38 ילדים
עשרות אמנים ואמניות הפכו את קירות דרום תל אביב למיצב מרגש למען הילדים החטופים, שהספיק להפוך לאתר עלייה לרגל
ביום חמישי בשעה 8:00 בבוקר התייצבו סביב שני רחובות קטנים בדרום תל אביב כמה עשרות אמנים ואמניות והחלו לצייר על קירות. סטריט ארט כידוע היא לא עניין נדיר במחוזותינו, בטח לא בדרום העיר, אבל בעוד שברוב המקרים היא נעשית מתוך יוזמות פרטיות של אמנים, הפעם מדובר במשהו אחר לגמרי:
פרויקט "חומות של תקווה" הוא יוזמה של תנועת Free Our Kids, שהוקמה בימים הראשונים לאחר פרוץ המלחמה ומטרתה להשיב את כל הילדים החטופים הביתה. מאחוריה עומדות אמהות – ישראליות וגם כאלה מהעולם, שעזבו כל עיסוק אחר שהיה להן עד כה ומתמקדות כבר חודש וחצי בניסיון להשיב את הילדים הביתה.
הן עושות ימים כלילות ביצירה של סרטוני הסברה, פעולות להעלאת המודעות, קשר עם משפחות הילדים החטופים, נאומים בהתכנסויות שונות ועוד. ביממה הראשונה אחרי ה-7 באוקטובר כבר יצרו סרטון של הילדים, שהגיע לחשיפה של 10 מילון צפיות ושודר במליאת האו"ם. מאז, בכל יום, הן מוציאות עוד סרטון שהעולם יראה את סיפוריהם ודמותם של הילדים החטופים.
הרעיון למיזם הנוכחי, שהוא הגדול ביותר עד כה, התגלגל בכלל הודות לאוהדי הפועל ת"א. במהלך השבועות האחרונים יצרו אוהדי הקבוצה האדומה פרויקט הנצחה על קירות העיר, במסגרתו כתבו את שמותיהם של אוהדים רבים שנרצחו במתקפת הטרור של החמאס, רבים מהם תושבי קיבוצי עוטף עזה. בעקבותיו, תכננה תנועת Free Our Kids לייצר קיר אחד גדול, שעליו שמות כל הילדים החטופים כשלצד כל שם מופיע גילו של הילד או הילדה.
עם המחשבה המקורית הזו פנו נשות התנועה לחיפוש אחרי קיר גדול מספיק, שיכיל את שמותיהם של 38 הילדים. דרך מכרים משותפים הגיעו לקובי פולטרוק, הבעלים של מפעל "טחנות קמח ישראליות" ששוכן בין הרחובות אלפסי ורבנו חננאל מדרום לפלורנטין ומצפון לדרך קיבוץ גלויות. פולטרוק החליט שהוא נרתם לטובת העניין ותרם לא רק את הקירות שמקיפים את המפעל, אלא גם את כל הצבעים והציוד לטובת הפרויקט.
בשלב מסוים, תוך כדי עבודה, עלה רעיון שבמקום שמות כתובים של החטופים, תעשה פנייה לאמנים ואמניות, בעיקר כאלה שפעילים בעולם הסטריט ארט המקומי, כדי שהקירות לא יהיו קירות זיכרון – אלא קירות של תקווה. המטרה המרכזית של הפרויקט היא בבוא העת וכמה שיותר בקרוב – לצלם את כל אחד מהילדים ליד הקיר שנעשה עבורו.
התנועה הוציאה קול קורא רק בתחילת השבוע האחרון, ובתוך יומיים כבר הגיעו עשרות פניות של אמנים שרצו להשתתף ולקחת חלק. כל אמן התבקש "לבחור" את אחד מהילדים החטופים (משימה מאתגרת בפני עצמה) וליצור ציור קיר בהשראתו.
נעשה גם חיבור בין האמנים לבין משפחות הילדים, כך שחלקם הצליחו לברר קצת פרטים אודות הילד לפני שניגשו למלאכת הציור – איזה דברים הוא אוהב במיוחד, מהם התחביבים שלו ותחומי העניין שלו ועוד. במקרים מסוימים, שכשמדובר בילדים שנחטפו עם כלל בני המשפחה שלהם או כאלה שבני המשפחה שלהם לא שרדו את המתקפה, עבדו האמנים באופן אינטואטיבי יותר, בין השאר על בסיס הדיוקנאות שלהם.
כבר בשלבים הראשונים של הפרויקט קיבלה תנועת Free Our Kids פנייה מהאמן ימבו, אמן דיגיטלי מצליח בעל סטודיו מצליח עוד יותר שעוסק בעיקר בגרפיקה ממוחשבת. הוא לקח על עצמו לרכז את הפרויקט מבחינה אמנותית וללוות את היוצרים לפני ובמהלך העבודה. ביום רביעי אחר הצהריים הגיעו למקום תלמידים מתנדבים מתיכון לידיי דיוויס בעיר שצבעו מחדש את כל הקירות המדוברים בלבן כדי שלמחרת בבוקר יגיעו האמנים ויוכלו להתחיל כמו על דף חדש.
כבר בשעות הצהריים של יום חמישי התמלא האזור בהמון צבעים – צהובים, ורודים, כחולים, ירוקים ואדומים. האמנים, לבושים כולם בחולצות שעליהן הכיתוב Free Our Kids, עבדו כל אחד בשיטה שלו לאורך החומה. על המפעל עצמו, בניין גבוה שנמצא במרכז החומה, התכונן לעבודה אחד מחברי קולקטיב Broken Fingaz, שיצייר את ציור הקיר הגדול ביותר – עניין שבטח ייקח כמה ימים טובים עד לסיומו.
לצידו עבדו במקום אמנים ואמניות כמו עדן כליף, גל ורדי, ניצוץ סרנגה, ניל כהן, דנה נחמד, בועז סידס ועוד רבים אחרים, כולם בהתנדבות וכולם בהתראה קצרה מאוד. גם תוך כדי עבודה ההתרגשות היתה באוויר. לאורך היום הגיעו למקום כמה מבני המשפחות של הילדים החטופים לבקר במקום, ולמרות העצב הגדול, בהחלט אפשר היה לחוש גם בתחושה כללית של תקווה.
חומות של תקווה, רחוב רבנו חננאל 20. הציבור מוזמן לבוא, לראות, לשתף, להתרגש ולקוות