חולה על ילדים

כשהילדים חולים

הראשון היה, כמו לפי הכללים, הצעיר שבחבורה. ערב אחד הוא גידל בפתאומיות שני עיגולים אדומים על לחייו, ולא הייתי צריכה להניח יד על מצחו כדי להרגיש שהוא בוער. יומיים חום ועוד יום לחיזוק, והוא חזר לגן.

יש משהו מאוד לא נחמד בדעה שלי על ילדים וחום. זה הולך ככה: ככל שהחום גבוה יותר, כך הילד נסבל יותר. למי מכם שמזדעזע עמוקות ורץ להתקשר למועצה לשלום הילד, אין לי אלא לומר את המילים הבאות: ב-39 מעלות הוא מתרפק עמוקות, ב-38 מעלות הוא ואתם מטפסים על הקירות.

הבא בתור היה האמצעי. זו היתה שבת, והיינו באילת. במהלך כל היום הוא הקפיד להכחיש את החשדות בדבר מחלה, וטען שזה רק כאב בטן. הוא נרדם איך שיצאנו מאילת, ושעה וחצי לאחר מכן התעורר, וכשפתח את פיו יצא משם קרקור. עיגולים אדומים ועיניים לחות. יומיים בבית ועוד יום לחיזוק, וחזר לבית הספר.

השלישית – הבכורה. יומיים סיגלה לעצמה לחישות דרמטיות והכחשות של מחלה, ובבוקר קמה עם חום וניסתה להתגנב החוצה לבית הספר. השיעור שהיא הכי אוהבת – שעתיים אמנות. אמא הרעה שלחה אותה למיטה. יומיים חום ועוד יום לחיזוק, והנה מחר היא חוזרת לכיתה.

כשאמא חולה

אופס, שכחנו משהו. מישהי, ליתר דיוק. אני. לאחר שבוע של נמנום לסירוגין במחיצת החולים (החולה התורן הושכב בסלון כדי שאחיו לא יידבקו. כן, באמת שזה עזר), אם השנה הלכה בבוקר יום שישי לסופר, רק כדי לגלות לאחר כמה דקות שמזל שיש לה עגלה, אחרת היא היתה נמרחת מזמן על הרצפה. חזרתי הביתה ומייד נכנסתי למיטה.

טוב, עכשיו ברצינות: עשיתי שעה וחצי קניות כי הבית היה ריק. חזרתי הביתה וסידרתי את הקניות במקומן. הלכתי לסידורים ואספתי ילד מבית הספר. חזרתי הביתה והעמדתי שתי מכונות כביסה, קיפלתי בערך שמונה ערמות, הכנתי צהריים, והעמדתי את אב השנה להכין ארוחת ערב.

לאחר שכל המכונות היו עשויות, נכנסתי למיטה וישנתי ארבע שעות. קמתי, ישבתי גוססת בסלון ופיקחתי על הבית. חזרתי לישון עשר שעות. קמתי, ראיתי בעיניים כלות איך ילדיי מוזנים בביסקוויטים לארוחת הבוקר, מסרתי ילד אחד לסבתא, ילדה עדיין חולה למיטה, וילד אחד לחסדי קונסולת ה-Wii. חזרתי לישון עוד ארבע שעות. קמתי, השקיתי עציצים גוססים, שינעתי ארוחת ערב.

"אני שמח לראות שאת מרגישה יותר טוב", אמר לי העזר כנגדי. הייתי עושה את ה"כחחח" הפולני הידוע, אבל כואב לי הגרון. אם כל ילד היה צריך שלושה ימים כדי לעמוד על הרגליים, הרי שלנו, האמהות, יש יום וחצי, וגם זה רק אם יש לנו מזל והווירוס נוחת בשבת.

מבול של הריונות

חברתי האחת חובקת תינוק מתוק בן כמה חודשים. חברתי האחרת מגדלת בטן של הריון מתקדם. חברה קרובה נוספת הודיעה זה עתה על הלחמנייה הרביעית שנאפית בבטנה. איפה שאני לא מסתכלת, הריונות צצים, ועוד מעט יהיו לידות, ועריסות, ובריתות.

ואני? מצד אחד רוצה גם. להסניף עוד פעם את הריח הכי מתוק בעולם, להרגיש את החיבור הזה, המדהים ושאין שני לו, לגוף אחר קטנטן.

מצד שני, אני חושבת על מסיבות חנוכה. מסיבות חנוכה הן הקוד האישי שלי לכל הקשיים בגידול ילדים. מסיבה ועוד מסיבה שבה מורחים עלי ריבה, וכולם רוקדים חוץ מהסרבן הפרטי שלי.

אני גם לא ממש מצליחה לדמיין אותי חוזרת לחיתולים וללילות ללא שינה. זה נכון מה שאומרים, שכשיוצאים מזה קשה לחזור שוב. לראשונה מזה 10 שנים אני מתחילה להרגיש את הטעם המתוק של החופש. לחזור ל-40 מעלות חום בכל חודש? ללילות שימורים לכבוד כל שן?

אבל הסיבה האמיתית היא החיבור הזה, הבלתי אמצעי, עם הילדים. הוא הולך ומתרופף, החיבור הזה, ככל שהם גדלים, וזאת דרכו של עולם. אבל עד שלא אשתכנע סופית שדי להם בחיבור הזה איתי, לא אביא עוד אח קטן לעסק. בינתיים. לפחות עד השנה הבאה. או אולי חצי שנה, אנחנו לא נהיים צעירים יותר. אז לא. או אולי דווקא כן?