חג הפנסים הסיני

"לבוגרים יש רגליים ואין זנב, לצעירים יש זנב ואין רגליים?", הקריאה בקול מיי לינג בת העשר, את החידה הקשורה לפנס שנתלה בחזית הבית, והרימה פניה בשאלה? אמה סיימה להלביש אותה בשכבות רבות, שייחם לה, ובמעילון אדום, שמבטיח מזל, והן יצאו אל המקדש שבראש הגבעה. מיי לינג נשאה בידה קצה כפיס עץ, ממנו השתלשל פנס, שקנו הבוקר בדוכן, והיא הדליקה את הפנס שמופעל בסוללה.

היה ערב קפוא של חודש פברואר, ליל ירח מלא, חמישה עשר ימים בדיוק אחרי ראש השנה הסיני. הירח המלא הראשון של השנה החדשה. פנסי הרחוב שעיריית הונג קונג הציבה לכבוד החג סימנו את הדרך העולה אל המקדש, ואורות פנסי הילדים ניצנצו משתלשלים מכפיסי העץ שאחזו בידיהם.

חג הפנסים, המכונה יואן שיאו (Yuan Xiao) מסמל את סופו של ראש השנה הסיני, החל בחודש ינואר או בפברואר, הדבר תלוי בלוח הירח. ראש השנה הסיני נקרא גם "חג האביב", אולם הוא נחוג בעיצומו של החורף. התעמקות בלוח השנה הירחי מלמדת שראש השנה נחוג ביום החציון שבין החורף לאביב. את החג מציינים במדינות בהן יש השפעה של התרבות הסינית, כמו-גם אוכלוסייה סינית; כמו סין, טאיוואן, סינגפור, מלזיה, תאילנד, וייטנאם וגם יפן.

כמו בארצות רבות בעולם, שחוגגות חגים של אור בחורף – עת היום מתקצר והלילה מתארך, כך גם בעולם הסיני. לאחר שהיום התקצר בדצמבר, הוא התחיל להתארך בחודש ינואר ולכן מאמינים הסינים שכוחות עליונים מחזירים בחג את האור לבני האדם בתאריך זה בכל שנה. הפנסים מקבלים את פני הלבנה החדשה של השנה ומסמלים את העצמי, אותו משחררים לקראת השנה החדשה, ואת אימוץ האני החדש, אותו ישחררו בחג הפנסים הבא.

אלת האש ומר מזרח החכם

אגדה המסבירה את כל מנהגי החג והנעוצה אי-שם בתקופת שושלת האן, ששלטה על סין לפני אלפיים שנה, מספרת כי באותה תקופה חיה משרתת ששמה יואן שיאו, כשמו של החג. מר מזרח, שהיה יועץ בכיר לקיסר, שמע קול ילדה בוכה בחצר הקיסר. כשהתקרב ראה שהיא מתכוונת לקפוץ אל תוך באר ולהתאבד. מר מזרח עצר בעדה ובירר מדוע קצה בחייה. היא הסבירה שמאז נלקחה לשרת בארמון לא פגשה את משפחתה, ואם לא תינתן לה הזדמנות למלא את מצוות כיבוד אב ואם בחיים האלה, היא מעדיפה למות.

מר מזרח הבטיח לעזור לה להתאחד עם משפחתה. הוא עזב את הארמון והקים דוכן להגדת עתידות. בשל שמו הטוב רבים באו להתייעץ עמו, אבל כולם יצאו ממנו עם אותה תחזית. אסון בדמות שריפה עומד להתרחש ביום החמישה עשר ללוח הירחי. השמועה פשטה מהר.
כולם דאגו שמא הנבואה הנוראה תתגשם וביקשו את עזרתו. מר מזרח אמר שביום השלושה עשר תגיע פיה לבושה אדום, בשמו של אל האש, אשר תרכב על גב סוס שחור על מנת לשרוף את העיר כולה. על האנשים שיראו את הפיה לבקש את רחמיה.

ביום הזה התחפשה יואן שיאו לפיה האדומה. כשביקשו ממנה עזרה, היא אמרה שיש בידה צו אל האש אותו יש להביא בפני הקיסר. אחרי שעזבה, אנשים הלכו לקיסר והראו לו את הצו שבו כתוב היה שהעיר תישרף לחלוטין ביום החמישה עשר לחודש הראשון. הקיסר ביקש את עצת מר מזרח, והוא אמר שאלת האש אוהבת את כופתאות האורז הדביק והמתוק, ועל כל הבתים להכין עבורה את הכופתאות הללו וכן לתלות פנסים מחוץ לבתיהם וגם להדליק זיקוקים סיניים ברחובות.

בנוסף, אמר מר מזרח, כי על כל התושבים לצעוד אל תוך הארמון כשפנסים בידיהם על מנת לחזות במופע הפנסים שבחצר הארמון. כך יתבלבל קיסר הג'ייד, הוא אל האש שבשמים, ויחשוב שהעיר כולה עולה באש וימנע מלפגוע בה. אנשים נהגו על פי הצו והילכו ברחובות פנסים בידיהם, זיקוקים מתפוצצים מכל עבר משמיעים קולות נפץ, וזרם אנשים נכנס אל תוך חצר הארמון. בין הנכנסים היו גם הוריה של יואן שיאו, אשר נפגשו עמה בין כל הקישוטים. הקיסר ציווה לחזור על המנהגים הללו בכל שנה, ומאחר שיואן שיאו הכינה את הכופתאות הטעימות ביותר, קראו לחג על שמה.

על-פי אגדה סינית אחרת, החג החל לפני יותר מ-2,000 שנה – אז נחתה ציפור שמימית על הארץ ונהרגה בידי אדם. כעונש, שלח אל השמים הזועם את שליחיו במטרה לשרוף את הכפר בו נהרגה הציפור. איש חכם בכפר הציע פיתרון, והכפר כולו הדליק פנסים, נרות וזיקוקים. כאשר הגיעו השליחים, הם הסיקו שהכפר כבר בוער ועזבו את המקום, ומאז מדליקים פנסים בכל שנה.

היום מכינים מופעי ראווה של פסלי ענק כשאחד המפורסמים הוא דרקון שמתפתל סביב עמוד בגובה של 27 מטר. צילום: שאטרסטוק

דרקונים, דינוזאורים ופסלי ענק

כששבו מיי לינג ואמה מן המקדש, הן הזמינו את כל בני המשפחה לאכול Yuan Xiao – מעין כופתאות לבנות (ולא להתבלבל עם כיסוני דים-סאם שלהם בצק דק יותר). הכופתאות הן עבות ועשויות ממעטפת של אורז דביק ממולאת בשעועית מומתקת, בוטנים ושומשום והן מבושלות במים רותחים. הכופתה העגולה, כך אומרת המסורת הסינית, מסמלת את אחדות המשפחה.

ברוב הערים הסיניות ובשכונות בהן יש תפוצה סינית גדולה לא רק מציבים פנסים מחוץ לבתים ויוצאים בתהלוכה מוארת, הם גם מכינים פסלי אור – מלאכת אומנות שהפכה לאטרקציה תיירותית של ממש. בערים כמו שנחאי (Shanghai) והאנגז'ו (Hangzhou) מוכרים כרטיסים לתצוגות המרהיבות של פסלי האור.

בעבר הפנסים שפיארו את חצרות האצולה וארמונות הקיסרים היו עשויים נייר דרכו הבליח אור העששיות והנרות; היום מכינים מופעי ראווה של פסלי ענק עשויים מפרספקס, פלסטיק, זכוכית וחומרים נוספים בעלי שקיפות, ובתוכם מוצבים גופי תאורה. הדמויות המוצגות מקימות לתחיה אישים היסטוריים, מבנים אדריכליים בעלי מאפיינים סיניים, כמו מקדשים, פגודות, שערי פאי לו (Pailou) בעלי חמישה פתחים, גיבורים מתוך סיפורים ואגדות קלאסיות סיניות, כמו "המסע למערב" או "האגדה על הנחש הלבן", בעלי חיים מיתולוגיים, ואת 12 בעלי החיים מהזודיאק הסיני. מפורסם במיוחד הוא עמוד שגובהו 27 מטר, עליו מתפתל דרקון שמוצב מדי שנה בעיר צ'נגדו (Chengdu).

אחת התצוגות המרשימות ביותר בסין נמצאת בזיגונג (Zigong) שבסצ'ואן. בזיגונג קיימים מרבצים גדולים של מאובני דינוזאורים, ולכן גם חלק גדול מן הדמויות המוארות הן של דינוזאורים, אבל לא רק, גם בני אלמוות יוצאים לחזות במראות. בכל הפארקים בעיר יש פסלי אור מרהיבים. הפארק המקומי (Zigong Lantern Park), בו שוכן ה- Chinese Lantern Museumוהוא עמוס בפסלים מוארים במיוחד, נשאר פתוח למבקרים למשך חודשיים ימים אחרי חג הפנסים. ואגב, אם הגעתם במקרה לזיגונג שבסצ'ואן שלא בזמן החג – תמורת תשלום נכבד יסכימו להדליק עבורכם את הפארק. מומלץ.

ברוב הערים הסיניות לא רק מציבים פנסים מחוץ לבתים אלא יוצאים בתהלוכה מוארת. צילום: שאטרסטוק

מה ענתה מיי לינג?

ובינתיים בביתה של מיי לינג חדו בני המשפחה חידות זה לזה, שהיו תלויות מהפנסים. "מה מלא בחורים ובכל זאת אוצר בתוכו מים?", "אה, זה קל", אמרה מיי לינג, "זה ספוג". "ומה עושים כל האנשים יחד בו בזמן?" שאלה הדודה. "מזדקנים" אמר הסבא. "מה אוכל רק מזון מוצק ולעולם לא מרק"? "אלו מקלות האכילה", צחקה מיי לינג, "אני זוכרת את החידה הזו משנה שעברה".

מהי אם כן התשובה ל"הבוגרים בעלי רגליים וחסרי זנב, לצעירים זנב וחסרות רגליים?" שאלה. הפנס שאחזה מיי לינג היה התשובה לחידה שהיתה תלויה בפתח הבית. אמה המתינה עד שמיי לינג תבין זאת בעצמה. הפנס היה בצורה של צפרדע.

דינה היימן היא אנתרופולוגית, מדריכת טיולים, יועצת, מרצה ומחברת הספר "צברים על דרך המשי". לאתר