חבר מכוכב אחר
איך נוצרים חברים דמיוניים ומתי צריך להתחיל לדאוג?
כל בוקר כשאורי בן הארבע יוצא מהבית אל הגן יוצא יחד איתו גם רותם, החבר הדמיוני שלו. אורי מדבר עם רותם בכל פעם שמשעמם לו ומספר לו סיפורים. רווית, אמא של אורי, לא תמיד יודעת איך "לאכול" את החבר הדמיוני של הבן שלה. "זה יכול להיות קצת מביך," היא מודה, "במיוחד כשאורי מתעקש לדבר עם רותם כשיש עוד אנשים בסביבה. אני מנסה לומר לעצמי שבסך הכל זה יפה שלאורי יש דמיון כל כך מפותח, אבל לפעמים אני דואגת שאולי הדמיון שלו מפותח מדי".
קובי אורן, פסיכולוג ילדים ונוער, מרגיע: "לילדים רבים בגילאי ארבע וחמש יש חבר דמיוני. מחקרים מראים שעד מחצית מהילדים זוכרים שהיה להם חבר דמיוני, ולא תמיד ההורים מודעים לכך. אפשר לומר שזוהי תופעה שכיחה בין הגיל הרך לבין גיל בית הספר, ולאחר גיל שש פוחתת שכיחותה באופן משמעותי."
נראה כאילו חבר דמיוני הוא משהו שכולנו מכירים. מי לא זוכר את עצמו מפנה מקום ליד השולחן לחבר שרק הוא ידע שנמצא שם? מי לא זוכרת מסיבת תה לחברה דמיונית? אבל אורן סבור שהמהות של חברים דמיוניים אינה באכילה משותפת או שינה משותפת, אלא דווקא בשיחות שמקיימים איתם וביכולת לחלוק עימם מחשבות, דאגות ותקוות.
מספק צרכים שונים
"ילדים רבים יוצרים לעצמם חבר דמיוני או אח דמיוני ששומר עליהם. חבר דמיוני קיים אצל ילדים עם עולם פנימי עשיר, שנמצאים בתקופה בה הם זקוקים לחבר כזה", אומר אורן.
אלו צרכים של הילד מספק החבר הדמיוני?
"חבר דמיוני יכול לספק צרכים שונים של הילד. ילד שחווה דחייה חברתית בגן, למשל, או חש בדידות, יכול לדמיין חבר שיהיה לו שותף בגן".
לדברי אורן, החבר הדמיוני נפוץ יותר בתקופה של שינוי בחיים. "פחות סביר שיהיה חבר דמיוני לילד עם כוחות וחברים, שבסביבתו לא חל כל שינוי, מאשר לילד בעל דמיון שמתמודד עם שינוי שחל בחייו".
האם חברים דמיוניים יכולים להיות בעלי חיים?
"תלוי באיזה גיל מדובר. באופן כללי אפשר לומר שככל שהילד צעיר יותר, כך הוא מזדהה יותר עם בעלי חיים. אפשר לראות זאת גם בספרות הילדים, המכילה דמויות רבות של בעלי חיים שמכוונות לילדים צעירים. 'מיץ פטל', למשל. מאוחר יותר בעלי החיים מתחלפים בדמויות אנוש".
לרווית, אמו של אורי, לא ממש ברור אם בנה אכן מאמין שיש לו חבר ושקוראים לו רותם, או שהוא מבין שמדובר בדמות שלמעשה אינה קיימת. "לפעמים נראה כאילו רותם הוא דמות ממשית עבורו, כי הוא מדבר איתו ומתעסק איתו וטורח סביבו. אבל בשנייה אחת זה יכול להתהפך, ואם אנחנו נשאל אותו משהו על החבר שלו, הוא יתעלם מהשאלה או ייראה כאילו אינו מבין על מה אנחנו מדברים".
האם ייתכן שהילדים עצמם יודעים שהחברים הדמיוניים שלהם הם בעצם דמיוניים?
אורן: "בהחלט כן. פעמים רבות ניתקל בכך שהילדים מבינים שהחבר הזה הוא פרי הדמיון. החבר הדמיוני בעצם נמצא במרחב שבין המציאות החיצונית למציאות הפנימית של הילד, ולכן הוא יכול להיות גם פה וגם שם".
כדי להמחיש את המרחב המופשט הזה, אורן מדגים: "קחי לדוגמה ילד שמשחק במשחק דמיון – נניח שהוא לוקח גליל נייר טואלט ומשחק בו כאילו היה חללית. אם תעצרי אותו ותאמרי לו שזה גליל נייר טואלט, הוא יסכים איתך. אבל אם לא תתערבי, זוהי עבורו חללית לכל דבר. כך בדיוק החבר הדמיוני – הוא קיים וממשי עבור הילד כל עוד הוא לא מעמת אותו עם הסביבה, או הסביבה לא מתעמתת איתו."
אבל הסביבה מתעמתת עם הילד החולם לא פעם. עם יד על הלב, כמה קשה לנו להכיל ילד שחולם חברים ועולמות אחרים? כמה קל לנו לדרוש ממנו לצאת משם ולהיכנס לעולם שלנו, זה המהיר, הברור, בעל הגבולות? אורן סבור שקל לנו להכיל ילדים חולמים כאשר הם צעירים יותר, אך ככל שהם גדלים אנו חשים צורך לחבר בינם לבין המציאות ומגלים פחות סובלנות כלפיהם.
"הורים רבים חשים מאוימים מהתופעה, כיוון שהם זקוקים לחלוקה ברורה בין מציאות לדמיון. אבל אצל ילדים בגילאי שלוש, ארבע וחמש, אין זה כך", אומר אורן. "לקראת כיתה א', תהליך הבשלות לבית הספר מביא איתו עולם דמיון צר יותר, והילד מבין שיש חלוקה דיכוטומית בין מציאות לדמיון. החשיבה שלו הופכת קונקרטית יותר".
לדברי אורן, התפר הזה שבין המציאות לדמיון, שפחות ברור בגילאים הצעירים, הוא שמאפשר את קיומו של החבר הדמיוני.
מה נוכל ללמוד על הילד דרך החבר הדמיוני שלו?
"כשהילד מספר על החבר הדמיוני הוא בעצם מאפשר לנו להציץ אל תוך עולמו הפנימי. החבר הדמיוני יכול לומר דברים שהילד לא יכול לומר, אולי אפילו דברים שהילד לא מודע לכך שהוא רוצה לומר. זהו חלון הצצה לעולמו של הילד ולכן כדאי לראות בחבר הדמיוני הזדמנות. ילד שרוצה אח, למשל, וחש בודד בבית אף מבלי שיהיה מודע לכך, יכול לספר להוריו שיש לו אח דמיוני".
אורן סבור כי ספרי ילדים רבים עובדים בדיוק על התפר שבין העולם הפנימי לזה החיצוני: בספר "ארץ יצורי הפרא", למשל, מקס מקבל עונש ונשלח לחדרו ללא ארוחת ערב, כיוון שהוא התנהג באופן פרוע. מהחדר מקס יוצא למסע עם יצורי פרא, שמבטאים את הכעס שלו על הוריו וגם את הביקורת של הוריו על התנהגותו. מתי מקס חוזר לעולם המציאות? כשהוא מריח את ריח ארוחת הערב שלו, הריח שחודר אליו לעולם הדמיון.
"גם בספרות וגם בחיים, ילדים צעירים שאינם נדחפים להתבגר מהר, שמאפשרים להם לומר שהגליל הוא חללית, אלה הם הילדים שיכולים להיות שם – במקום המופשט ההוא שבין המציאות לדמיון".
פחדים של ההורים
כבר אמרנו שהמקום המופשט ההוא, שבין מציאות לדמיון, הוא מקום שקשה לנו, ההורים, לקבל. האם ייתכן שהחבר הדמיוני של הילד שלנו "מתכתב" עם פחדים שאנו נושאים בלבנו פנימה?
אורן סבור שכן. "הרבה פעמים התופעה של החבר הדמיוני לוקחת את ההורים למקום לא טוב", הוא אומר. "יש משהו בעולם שלנו, בסביבה שלנו, שמדגיש ומאדיר מאוד את כל מה שקונקרטי, ואת כל מה שמתפקד ומציאותי. בשביל הורים רבים, לראות את הילד שלהם 'לא מתפקד', מביא אותם לפחדים".
על אלו פחדים מדובר?
"כל אחד והפחד שקיים אצלו. יש הורים שמפחדים מאובדן שליטה, יש הורים שמפחדים מטירוף, ויש הורים שפשוט אינם מחוברים לעולם הדמיון שלהם. חשוב מאוד איך הסביבה מקבלת את הדמיון של הילד ומהי הגמישות המחשבתית של ההורים. הרי ילד שיש לו חבר דמיוני יכול לקבל שבחים מהסביבה שלו על כך שיש לו דמיון עשיר, אך הוא גם יכול לגדול בסביבה שלא תקבל זאת, לא תבין, ותנזוף בו על כך".
האם היכולת לקבל קשורה בתרבות, אולי בהשכלה?
"זו שאלה מעניינת אבל אי אפשר לענות עליה. אני מתייחס יותר לפתיחות האישית של ההורים – עד כמה הם חוששים מכל מה שלא בשליטה ולא סטנדרטי, ופחות מכך לרקע שלהם. בסך הכל, חלק גדול מההורים אינו מכיר את התופעה. שלא כמו הרטבת לילה, נשיכות או תופעות מוכרות ומדוברות אחרות, חברים דמיוניים הם לא נושא שכל הורה מכיר, למרות שכיחות התופעה. לא תמיד ישנה מודעות לעולמם הפנימי של הילדים".
אז מתי זה כבר "לא בסדר"? מתי אנחנו מבינים שהחבר הדמיוני חרג מגבולות הדמיון ועלול לשקף מצוקה? במילים אחרות, מתי אנחנו, ההורים, צריכים להתחיל לדאוג?
אורן ממליץ לבחון את ההקשר שבו מופיע החבר הדמיוני, וכמובן לא לשכוח את גילו של הילד. "כשאנחנו רואים את הילד שלנו משתף מישהו דמיוני בחוויות שלו, אנחנו צריכים, קודם כל, לבדוק מה מוביל לכך. האם קרה משהו, האם חל שינוי כלשהו, או אולי הילד מנסה לומר משהו דרך אותו החבר או השיחה איתו. גם הגיל חשוב כאן. ככל שמתקרבים לגיל שש, התופעה של החבר הדמיוני פחות שכיחה וגם לא מתאימה לשלב ההתפתחות".
למה בעצם?
"ככל שמתקרבים לגיל שש, משחקי הדמיון הופכים שכיחים פחות. ילדים בכיתה א' משחקים במשחקי דמיון הרבה פחות מאשר ילדי הגן, ובאופן כללי המשחקים בבית הספר הם יותר קונקרטיים, בעלי חוקים סדורים, כללים ברורים של ניצחון והפסד – זהו עולם שאליו חברים דמיוניים לא שייכים. הרי מהו היופי שבמשחק הדמיון? שאין בו חוקים. בגיל הגן, כמעט כל מה שילדים עוסקים בו הוא משחקי דמיון, בהם אפשר לעשות הכל. לשם שייך החבר הדמיוני. בגילאי בית הספר צריכה כבר להיות אבחנה ברורה בין מציאות לדמיון".
ומה קורה אם החבר הדמיוני מתעקש לעלות לכיתה א'?
"צריך להיות מודעים, לחשוב ולבדוק למה הילד עדיין צריך את החבר הדמיוני שלו. איזה צורך החבר הדמיוני משרת? למה בחיי הילד אין מענה, כך שהוא נזקק לחבר דמיוני? אנחנו עדיין צריכים לזכור שהחבר הדמיוני הוא חלון הצצה לנפשו של הילד. פעמים רבות התשובה היא בחוסר חברתי, כי ילד בודד הוא ילד שממציא לו חברה דמיונית. אבל החבר הדמיוני יכול להצביע גם על קיומו של קונפליקט חבוי, או על בעיה משפחתית שהילד מתקשה להתמודד עימה".
ספר שכולו דמיון
"ספר האמקקות הגדול", מאת מיריק שניר ובהוצאת נוצה, הוא ספר על דמיון, ולכן אינו מוגבל לילדים בלבד. קחו חיה דמיונית, קראו לה בשם והשאירו הכל פתוח. עכשיו תשאלו, ויספרו לכם איך האמקקות נראות, מהן אוכלות, מהן אוהבות, ומהן חושבות. האמקקות, כמו חבר דמיוני, מאפשרות לנו לתת דרור לחלקים שבנו, שבדרך-כלל עצורים ולא משוחררים, והן גם יושבות על התפר הדק ההוא שבין מציאות לדמיון. ראיון קצר עם המחברת, על יציר דמיונה.
האם אמקקה היא חברה דמיונית?
שניר: "הנכד שלי, אופק, אמר שהאמקקה היא לא דמיונית, אלא קיימת באמת. האמקקות הן יצור שנמצא בכל אחד מאיתנו ועוזר לנו לתת ביטוי למשהו שקשה לנו לבטא. מה קשה לנו לבטא? אולי זו הנשמה שלנו, אולי אלה הרגשות שלנו, אולי הרצונות, הפחדים. כל מה שיש לנו בפנים וקשה לנו לתת לו ביטוי. כשאתה מדבר על אמקקות, אתה לא יודע שבעצם אתה מדבר על עצמך. זהו פתח מזמין ולא מאיים, ומה שיוצא החוצה – זו אמת".
מה הסיפור על האמקקה נותן לילד?
"לא רק לילד, אלא גם למבוגר, הסיפור נותן חופש ביטוי ופתח להגיד דברים שאני אפילו לא יודע שהם שם. פה אני יכול לומר זאת בלי חשש, ללא מעצורים".
למה בעצם חשוב לילדים לדמיין?
"אחת מהמשתתפות בספר, ילדה בת שבע, אמרה שלא צריך טלוויזיה ומחשב כשיש לנו דמיון. אני חושבת שהיום הכל מרוסק כל-כך ומוכן לאכילה, גם במזון הרוחני שאנחנו נותנים לילדים שלנו. היום ישנה הלעטה, וחבל. נפלא כשאפשר לדמיין וליצור את העולם שהוא שלך ובמיוחד עבורך, ולא עולם שהוא זהה לכולם ונחווה באופן זהה על-ידי כולם. אלו המקומות שהאמקקות לוקחות אותנו אליהם, מקומות של דמיון בר, שהוא חופשי, טבעי ואישי".
מתוך: מגזין הורים וילדים
לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה