חברות (לא) טובות

ברוב המקרים סוף השנה האזרחית ותחילת החדשה עוברים עליי כאילו כלום. ככל שזכור לי מעולם לא חגגתי את הסילבסטר באופן רשמי. אף פעם לא היה לי חשק גדול לעלות על גרביונים בשיא הקור, להידחף עם כל עם ישראל בפקקים, לריב על חניה ואחר כך להגיע (עצבנית) למסיבה עלומה כלשהי, כשברקע רעש בלתי נסבל, אורות מעצבנים וכיבוד שראה ימים יפים מאלה.

אבל למרות הסתייגויותיי הברורות ממסיבות סוף השנה, גם אני ועוד מיליוני ישראלים חיים על פי הלו"ז של השנה האזרחית. אי לכך ובהתאם לזאת אני נתקפת בתקופה זו של השנה ברצון עז להיפטר מהדברים המיותרים בחיים; זה מתחיל בזריקת חפצים מיותרים אה-לה תורת הפנג שואי, ומסתיים באנשים. למה אני מתכוונת? הנה הסיפור.

כשהחברה הופכת למאשימה ולשופטת

את ס', בחורה בת 40 פלוס, הכרתי לפני מספר שנים במקום עבודה משותף. די מהר התיידדנו: סך הכל שתינו נולדנו באותו שנתון, שתינו רווקות ולשתינו תחומי עניין משותפים. המשכנו את הקשר גם כשהיא עזבה את העבודה, כשבשנה האחרונה התהדק הקשר. לא מעט בזכותי ובעידודי החליטה להיכנס להריון באמצעות בנק הזרע. אני הייתי זאת שהמלצתי לה על הרופא שטיפל בי, שעודדה ותמכה בה לכל אורך הדרך – כשחוותה קשיים לפני שנכנסה להריון וגם במהלכו.

היא נהגה להתקשר אלי בשעות הלילה – גם כשאני הרוסה מעייפות – ולהתייעץ איתי בנוגע לכל מני מיחושים, תחושות וגם אי אלו מצבי רוח שחוותה במהלך ההריון. מעולם לא דחיתי אותה ומעולם לא הפניתי לה עורף. כשאביה נפטר ביקרתי אותה בשבעה, ובקיצור התנהגתי כמו חברה טובה – על פי הבנתי.

לפני מספר חודשים, כשהיתה ס' באמצע ההריון, חל המהפך. כל שיחת טלפון שלה הפכה למתקפה: אני המותקפת והנשפטת, והיא התוקפת והשופטת בו זמנית. שום דבר מאורח חיי לא נראה לה: החל מהעבודה שבה אני עובדת, דרך צורת הגידול של בתי ("את מפנקת אותה יותר מדי!") וכלה בהמלצות/הטפות מצידה שאמצא כבר בן זוג: "יום אחד בר תגדל ואת תישארי לבד", קבעה בפסקנות.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתגוננת, ומסבירה, כמעט מתנצלת, בכל שיחה: ש"קשה למצוא עבודה חלקית". כאן זכיתי להסברים מפורטים מה עליי לעשות על מנת להחליף עבודה – וזאת מפיה של מובטלת החיה על חשבון אמה שנה וחצי. גם הסברי ש"כרגע אין לי כוח לבני זוג ובטח לא לחיפושים אחריהם" נתקלו במתקפות חדשות: "בר כבר גדולה! תתעוררי! תשאירי אותה עם בייביסיטר וצאי לבלות!", פקדה עלי הבחורה שנאלצה לפנות לבנק הזרע על מנת להרות כי so called "בן זוגה" סירב להיות אב, ובשעותיו הפנויות אף בילה עם נשים אחרות.

זה לא נגמר בזה: היא ציוותה עליי לעשות דיאטה ולשנות סגנון ביגוד משל היתה מינימום ארצי יפרח. בהתחשב בעובדה שמדובר בבחורה גדולה גם בלי ההריון, ה"דרישה" הזו נראתה לי משונה.

חברים טובים הם כמו נעלי בית נוחות

השיא הגיע לאחר שילדה. למרות המשקעים שנוצרו (לפחות אצלי), איחלתי לה מזל טוב כשילדה את בנה. מה שכן, שבוע לאחר הלידה טרחה זו להתקשר אלי ולעדכן אותי איך הייתה הברית: היא פירטה מה בדיוק היה בתפריט, מאיפה הוזמן הקייטרינג וגם מי הוזמן: משפחה קרובה וחברות טובות". כך אמרה. אני – זו שעודדה ותמכה בה, וזו שבעצם בהשראתה נולד בנה – לא הוזמנתי. הייתי חברה מספיק טובה בשביל להודיע לי על מות אביה, אבל כנראה לא טובה מספיק בשביל להשתתף בשמחתה.

באותו רגע נפגעתי עמוקות. לא הבנתי, ועדיין איני מבינה, מה עומד מאחורי היחס הזה. מישהי ששמעה את הסיפור חשבה שאולי מדובר בשינוי הורמונלי, אך לדעתי מדובר בשינוי פנומנלי שכוון רק כלפיי. לכן החלטתי שהרף, די. אין לי כל רצון להקשיב להטפות שלה או, לחילופין, לבקר אותה. החלטתי על תוכנית התנתקות מיידית, ואני מיישמת אותה בהצלחה רבה.

לעניות דעתי, חברים בגילאים האלה צריכים להיות כמו נעלי בית נוחות. מה שלוחץ – פשוט נזרק, בוטה ככל שזה יישמע. אז זה מה שעשיתי. הוצאתי אותה מחיי ונפרדתי ממנה בלי צער – סוג של התחלה לשנה האזרחית החדשה.