זר לא יבין

זוהן דביר (אדם סנדלר) הוא לוחם ישראלי ביחידה ללוחמה בטרור, שניחן בכוחות של גיבור-על. הוא נאבק בטרוריסטים פלסטינים ולוכד לבדו מבוקשים מסוכנים, עד שיום אחד נמאס לו. נמאס לו מהמציאות המזרח-תיכונית האלימה ומהפרדוקס שעומד בבסיסה – הוא מתבקש ללכוד שוב ושוב את אותם טרוריסטים, כי הם משוחררים במסגרת הסכמים אבסורדיים. זוהן מביים את מותו ונוסע לניו יורק כדי להגשים את חלומו האמיתי – להיות סַפָּר. בעזרת חבריו החדשים – מהגרים ישראלים וערבים – הוא מצליח להגשים אותו. אה, כמעט שכחתי, בדרך רצופת המכשולים להגשמת חלומו זוהן גם מצליח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. רעיון נפלא.

הסרט "אל תתעסקו עם הזוהן" הוא לא סתם קומדיה. מדובר בסרט בורקס "מייד אין הוליווד". הגיבורים הם ישראלים (וגם רוב השחקנים המגלמים אותם), הפסקול ישראלי ברובו, ובכלל, נראה שרק ישראלים יבינו את ההומור שבו.

בסנדלי שורש ועם תיאבון מיני חסר מעצורים זוהן מצליח ליצור מציאות אחרת עבור עצמו ועבור חבריו. הוא התגלמות "הישראלי החדש" – לא עוד משועבד לאתוס הציוני ונטול שאיפות אישיות, אלא בחור רגיש שמבקש לממש את זכותו לאינדיווידואליות והולך בעקבות תשוקותיו, גם אם זה כולל בגידה בערכים שעליהם חונך.

אין ספק שהסרט הזה הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שנעשו בשנים האחרונות. אפילו השימוש הרב בהומור "נמוך" לא הצליח לקלקל אותו. יוצרי הסרט השתמשו בהרבה הומור ויזואלי, אבל את האפקט הקומי המשמעותי ביותר יוצרת הדמות הראשית; לצופה הישראלי קל להזדהות עם דמותו של הזוהן – או לפחות עם חלק ממעלליו – והוא לא מפחד להראות את זה ולצחוק בפה מלא. חוץ מסנדלר גויסו לפרויקט שחקנים קומיים נוספים, בהם ג'ון טורטורו, שמשחק בסרט טרוריסט פלסטיני, ורוב שניידר (הג'יגולו מת מצחוק).

לסיכום, אף על פי שהיה לי קשה להתרגל למבטא הצורם הבלתי מזוהה של סנדלר (מבטא ישראלי זה בטח לא), בסוף התמכרתי.